דיברה תורה כלשון בני אדם

הביטוי "דיברה תורה כלשון בני אדם" מופיע אצל חז"ל פעמים רבות. הוא אומר שגם כשהתורה אלוהית, לשונה נוחה להבנת האדם. אצל הראשונים הביטוי שימש כדי להסביר ביטויים שמדמים את האל במונחים אנושיים. הרמב"ם אימץ את הרעיון, אך קדמו לו מחברים כמו רבנו בחיי ואחרים.

בחז"ל הביטוי מופיע במספר מקומות, והוא משמש להסבר מדוע אין תמיד לדרוש משמעות נוספת מהמילים שבפסוק. לעתים הפסוק משתמש בלשון כפולה או בביטויים שאנשים רגילים אומרים רק לשיפור הסגנון. יש בכך מחלוקת: יש מי שמקבל את הכלל הזה ומנצלו כדי לא לחפש דרשות בכל לשון, ויש מי שחייב לדרוש כל מלה. התלמוד בדרך כלל מביא גם את הדעה השונה כשיש מחלוקת.

ראשוני ימי הביניים ראו בביטוי גם אמצעי להסביר תיאורים של האל בלשון אנושית. הרמב"ם מדגיש שבגלל שהאל מופשט, התורה משתמשת בלשון בני אדם כדי שיבינו בני האדם. כמה מחכמי התקופה כתבו על הרעיון הזה לפניו.

בקבלה מתייחסים ללשון התורה כמערכת דימויים מדויקת. מה שנאמר בלשון גוף אנושי מיוצג גם ברוחניות, אך לא כפשוטו. לדוגמה, המלה "נפיחה" (נְפִיחָה, נשימה או נשיפה) מופיעה בלשון התורה, והקבלה מסבירה שיש לה משמעות רוחנית: כמו שנשימה באדם נובעת מעצמותו, כך יש סוג של "נפיחה" אלוהית שנושאת נשמת האדם. יש אף מפרשים כמו מנחם עזריה מפאנו שאומרים שהקשר בין לשון התורה ללשון האדם הוא הפוך: לשון התורה מעצבת את לשון בני האדם, ולא להפך.

הביטוי "דיברה תורה כלשון בני אדם" אומר: התורה אלוהית, אבל היא כתובה בשפה שאנשים מבינים. חכמי התלמוד (חז"ל, חכמים של התקופה) השתמשו בביטוי כדי להסביר מתי לא צריך לחפש פירושים מיוחדים לכל מילה.

חז"ל אמרו את זה כדי לא לחפש תמיד הסבר עמוק למילים כפולות או לביטויים נפוצים. יש מי שחושב שצריך לחפש פירוש לכל מלה. יש ויכוח על זה.

חכמי ימי הביניים ראו בביטוי דרך להסביר מילים שמדמות את האל בדברים של בני אדם. הרמב"ם (רבי משה בן מיימון) דיבר על הרעיון הזה.

בקבלה (חכמה מיסטית של היהדות) אומרים שלשון התורה היא גם רמזים. למשל המילה "נפיחה" (נשימה) מופיעה בתורה. הקבלה מסבירה שיש לה גם משמעות רוחנית. יש מי שחשב שלשון התורה אף משפיעה על לשון האדם.