דלקת מפרקים שיגרונית

דלקת מפרקים שיגרונית (RA) היא מחלה אוטואימונית כרונית ורב-מערכתית. אוטואימונית פירושו שמערכת החיסון תוקפת רקמות של הגוף. המחלה פוגעת במיוחד במפרקים וגורמת לדלקת, הרס ועיוות שלהם. לרוב הדלקת היא רב-מפרקית, היקפית וסימטרית.

התופעה מופיעה בכ-0.5%, 1% מהאוכלוסייה. נשים נפגעות פי כ-2.5 מגברים. ההופעה השכיחה היא בגילאים 35, 50. תוחלת החיים יכולה להתקצר ב־3, 7 שנים. לפחות כ־10% מהחולים יפתחו נכות חמורה למרות טיפול.

הסיבה המדויקת אינה ידועה. ההשערה הרווחת היא שילוב של נטייה גנטית והשפעות סביבתיות. לנטייה הגנטית יש משקל גדול; למשל אללים של HLA-DRB1 מקושרים לסיכון מוגבר. גורמים סביבתיים חשובים כוללים עישון, שיכול להגביר שינוי חלבונים בתהליך הקרוי ציטרולינציה (הפיכת ארגינין לציטרולין), וכן זיהומים חיידקיים וחניכיים, ובעיקר בחיידק Porphyromonas gingivalis שמייצר אנזים המקדם ציטרולינציה.

ברגע שהחיסון תוקף את קרום הסינוביה (רקמת המפרק), נוצרת דלקת כרונית. תאי פלזמה מייצרים נוגדנים עצמיים כמו פקטור ראומטואידי (RF) ולעיתים נוגדני anti-CCP (נוגדן נגד חלבונים כיוצאי ציטרולין). לימפוציטים מסוג T ומקרופאג'ים פולשים לסינוביה ומפרישים ציטוקינים, חומרים שמוסיפים לדלקת, למשל TNF-α. הסינוביה מתעבה ומפרישה חומרים הרסניים. בסופו של דבר הסחוס והעצם נשחקים, והמבנה והמנח של המפרק נפגעים.

יש שונות רבה בתסמינים. תסמינים כלליים כוללים חום קל, עייפות ותחושת חולי. התסמין המפרקי המאפיין הוא נוקשות בוקר שנמשכת מעל שעה. מופיעים כאבים ונפיחות במפרקים באופן סימטרי, בעיקר בכפות הידיים ובשורשי הידיים. עם התקדמות המחלה עלולים להיווצר קשרירים שיגרוניים (גושים בעור) ועיוותים באצבעות. במקרים רבים יש מעורבות של מערכות נוספות: עור, כלי דם, ריאות, קרום הלב, עיניים ובלוטות רוק.

האבחון מבוסס על שילוב של ממצאים קליניים, בדיקות מעבדה ודימות. קריטריונים שימושיים כוללים בין היתר: נוקשות בוקר מעל שעה, דלקת ב־3 מפרקים או יותר, מעורבות של כפות הידיים, סימטריה, קשרירים שיגרוניים, מציאת RF ושינויים רנטגניים אופייניים.
בבדיקות דם RF מופיע ב־70, 80% מהחולים. נוגדן Anti-CCP מדויק יותר מבחינת סגוליות. נבדקים גם CRP ושקיעת דם (ESR) כאינדיקטורים לדלקת, וספירת דם לזיהוי אנמיה. שאיבת נוזל מפרקי יכולה לשלול זיהומים אחרים. בצילום רנטגן ייראו שינויים מאוחרים; MRI רגיש יותר לגילוי מוקדם.

המטרה היא להפחית כאב, לדכא דלקת, לעצור או להאט את הרס המפרק ולשפר תפקוד. עיקרון מרכזי הוא טיפול אגרסיבי ושלביים מוקדמים כדי למנוע נכות. הטיפול משלב שינוי אורח חיים, תרופות מעכבות דלקת ותרופות שמשנות את מהלך המחלה, טיפול לא-תרופתי ולעתים ניתוחים במצבים חמורים.

במחלה מוקדמת מתוטרקסט (מתוטרקסט) מהווה טיפול בחירה. קיימות גם תרופות ביולוגיות שמטרתן לחסום ציטוקינים או נוגדנים מעוררי דלקת. לעתים משולבות תרופות כדי להשיג תגובה טובה יותר. חולות הרות אינן יכולות לקבל מתוטרקסט או leflunomide כיוון שאלו תרופות טרטוגניות; בתקופת הריון משתמשים בעיקר בסטרואידים. חלק מהנשים משתפרות בזמן ההריון, אך עשויה להתרחש החמרה אחרי הלידה.

דלקת מפרקים שיגרונית היא מחלה שבה מערכת החיסון תוקפת את המפרקים. זה גורם לכאב ונפיחות במפרקים. המחלה היא כרונית. כרוני פירושו שהיא יכולה להמשיך זמן רב.

היא נדירה יחסית. כ־0.5%, 1% מהאנשים חולים בה. נשים חולות יותר מאשר גברים. היא נפוצה בגילים סביב 35, 50.

לא יודעים בדיוק למה היא מתחילה. יש נטייה משפחתית. גם עישון יכול להגביר את הסיכון. חיידקים בחניכיים יכולים לעזור להתחלת המחלה.

ברקמת המפרק (הסינוביה, קרום שמצפה את המפרק) מתפתחת דלקת. תאי חיסון מייצרים נוגדנים. נוגדנים אלה יכולים להזיק לסחוס ולעצם. חומרים שנקראים ציטוקינים מעודדים את הדלקת וההרס.

יש עייפות וחום קל. יש כאבים ונפיחות במפרקים בשני הצדדים של הגוף. נוקשות בבוקר נמשכת יותר משעה. המפרקים בשורש כף היד ובאצבעות נפגעים לעתים קרובות.

מסתכלים על התסמינים ובודקים בדיקות דם. בודקים נוגדנים כמו RF ונוגדני anti-CCP. בודקים גם דלקת ב־CRP ושקיעת דם. צילום או MRI מראים נזק מאוחר או מוקדם.

מנסים לטפל מוקדם כדי למנוע נזק. המטרה היא להקל על הכאב ולשפר תנועה. משתמשים בשינויי חיים, תרופות ולעתים ניתוח.

תרופה חשובה לקרב המחלה היא מתוטרקסט. יש גם תרופות ביולוגיות שמחלישות חלקים מהתגובה החיסונית. נשים בהריון לא יכולות לקחת מתוטרקסט או leflunomide. בזמן הריון משתמשים לעתים בסטרואידים.