ה"א הידיעה

ה"א הידיעה היא האות ה' כשהיא מציינת ששם עצם או שם תואר מיודע. מיודע (יידוע = הצבעה על משהו מוכר) אומר שהדובר מתייחס לפרט מסוים מתוך רבים. למשל, "השולחן שלפנינו" מבחין את השולחן הזה מכל השולחנות.
יש דרכים נוספות ליידוע: שם פרטי, כינוי קניין (שלי, ביתי) או כינוי רומז ("זה"). חלק מהאופציות אלה לא מסתדרות יחד: אי־אפשר להצמיד ה' לשם עם כינוי קניין (לא "הביתי") או לשם פרטי (לא "המשה"), אם כי יש יוצאים מן הכלל בשמות מקומות כמו "הירקון".
בימינו משתמשים בה"א הידיעה גם באופן מושאל לבטא מצוינות, כמו הביטוי "בה"א הידיעה" על משהו מובחר.

כנראה היידוע הוא תוספת יחסית חדשה במשפחת השפות השמיות. העדות לכך היא שהשפות השמיות שונות זו מזו בצורת היידוע: בעברית זו התחילית הַ־, בערבית ال־, בארמית סיומת־ָא, ובאכדית אין יידוע כלל. לכן משערים שבפרוטו‑שמית לא היה יידוע.
בתנ"ך נמצא שמיעוט שימוש בהא הידיעה בלשון השירה. חוקרים מקשרים את הופעתה ההמונית של ה' הידיעה בתקופת בית ראשון.

ה"א היא תחילית שמצורפת למילה. אם ה' היא תוספת נפרדת, הסרתה תניב מילה שלמה (הבלון → בלון). אם ה' הייתה חלק מהמילה מלכתחילה, הסרה לא תשאיר מילה שלמה.

בצורה היסודית ה' מנוקדת בפתח (הַ־) והאות שאחריה מקבלת דגש (עיצור חזק). יש כללים רבים: כאשר האות שאחריה היא חורקית שאינה מקבלת דגש חזק (א, ה, ח, ע, ר), הדגש לא מופיע ותנועת ה' יכולה להשתנות. הדגש נוטה להישמט כשהעיצור שאחריה בצורת שווא, במיוחד אחרי י', מ', ל' (למשל: הַיְלָדִים).
כשתחילית ה' נפגשת עם אותיות השימוש כמו ב־ (הפרה) היא נבלעת ויש מיזוג, לדוגמה בבַּיִת. הבליעה אינה מתרחשת ליד ו' החיבור (וְהַבַּיִת), מ' השימוש (מֵהַבַּיִת) ושי"ן הזיקה (שֶהַבַּיִת). בעברית המדוברת רוב הזמן מבוטאת ה' בתנועת a גם כשבחוקים היה מצופה סגול.

בצירוף שם ותיאור שאינו סמיכות נצמיד ה' לשני חלקי המשפט בהצורה המוכרת: "הבית הגדול". בצירוף סמיכות (מילים שמתחברות כמו "בית־הספר") ה' מופיעה בסומך (החלק השני), למשל "בית האיש". קיימים חריגים במקורות הישנים, שבהם לפעמים מיודע רק רכיב שני או גם שניהם. בעברית החדשה יש נטייה ליידע את כל הצירוף בבת אחת, כמו "הבית־ספר", ואקדמיה מקבלת במקרים מסוימים צורות שבהן מחברים מילים עם ה' כמו "היושב‑ראש" או "העורך‑דין".

ה"א הידיעה היא האות ה' שמשמשת כמו המילה "the" באנגלית. היא אומרת שהדובר מדבר על דבר מוכר.
לדוגמה: "השולחן" הוא השולחן שאנחנו רואים, לא כל שולחן.
לא מחברים את ה' לשם כשיש כינוי בעלות (לא "הביתי") או לשם פרטי (לא "המשה").

באותם ימים, לא היו לכל השפות השמיות אות כזו. בעברית היא הגיעה מאוחר יותר, ובשירה המקראית משתמשים בה פחות.

ה' מוצמדת לתחילת המילה. אם היא תוספת, אפשר להסיר אותה ויהיה שם תקין. למשל: הבלון → בלון.

בדרך כלל כותבים ה' עם נקודה קטנה שלפניה (פתח) והאות שאחריה מוכפלת בלשון הכתיב (דגש). יש כמה אותיות שלא מוכפלות, ואז הקול יכול להשתנות. לפעמים ה' נבלעת עם ב־ והופכת לבָּ, אבל לא תמיד זה קורה.

במשפטים שבהם יש שם ותואר, בדרך כלל ה' מופיעה בהתחלה: "הבית הגדול".
במבנים מיוחדים כמו "בית הספר" ה' מופיעה בצורה אחרת. בעברית החדשה נהיה גם מקובל לומר "הבית־ספר".