התאם

התאם (Agreement) הוא הקשר התחבירי שבו חלקי המשפט משתנים כדי להתאים זה לזה. בשפות כמו עברית ההתאם הנפוץ הוא במין דקדוקי (זכר/נקבה) ובמספר (יחיד/רבים). למשל, בעברית נהוג לומר "אתה עייף", צורת הזכר מתאימה כאן לנושא. באנגלית ההתאם פחות משמעותי: "You are tired" יכול להתאים לזכר, לנקבה, ליחיד ולרבים.

טעויות התאם נפוצות בצירופי סמיכות (מילים שמצמידות שם לשם). בדרך כלל הפועל מתאים לגרעין הצירוף, כלומר למילה שקובעת את צורת ההטיה. לדוגמה: "בני המשפחה הגיעו." עם זאת, כאשר החלק הראשון מציין כמות, אפשר לפי האקדמיה ללשון להתאים את הפועל לחלק הראשון או לחלק השני של הצירוף. כך אפשר לומר גם "רוב תלמידי כיתה י'3 הגיעו" וגם "רוב תלמידי כיתה י'3 הגיע", התאם לפי הגרעין או לפי הכמת. לפעמים ההתאם אפילו נקבע לפי התוכן של הצירוף, לדוגמה: "חצי המדינה טסו לחו"ל", הפועל מתאים לאנשים שבתוכן הביטוי.

עוד מקומות עם טעויות הם משפטים שמתחילים בנשוא (החלק שמתאר מצב) כי אז הנושא יכול להימצא רחוק ממנו. יש גם טעויות חוזרות בהטיות של "זה" ו"היה", ובשימוש במילה "איזה" בדיבור, שמובילים לנטייה לשימוש בזכר יחיד במקום בצורה התקנית.

ברוב השמות העבריים ריבוי בזכר מסתיים ב־"ים" (ספרים) ובריבוי בנקבה ב־"ות" (צלחות). אבל יש יוצאים מן הכלל: שמות בזכר שיש להם ריבוי ב־"ות", ושמות בנקבה עם ריבוי ב־"ים". טעויות בשימוש בשם המספר נפוצות במיוחד בצירופים כאלה. דוברים נוטים להתאים את המספר והמין של שמות התואר לפי המראה של הסיומת, ולכן שגיאות נפוצות אצל עולים חדשים וילדים.

הצורות הזוגיות בעברית, שמסתיימות ב־"ַיִם" (למשל: אוזניים, עיניים), נחשבות בדקדוק לנקבה. לכן אנשים נוטים להתייחס לשמות אלה בנקבה ולנטות תארים בהתאם: "אופניים חדשות", "מכנסיים יפות". לעומת זאת בצורת היחיד של אותן מילים אין בלבול: *"מכנס יפה" הוא לא נכון. גם מילים מתחום האיברים והלבוש שבלי סיומת הזוגי לעתים מקבלות יחס של נקבה, כמו "סנדלים".

בלשון המקרא המערכת של מין ומספר הייתה יציבה ומסומנת היטב. בעברית החדשה מערכת זו התפוררה במידה מסוימת, מה שמקל על חריגה בכללי ההתאם. גם סדר המילים השתנה: בעברית הקלאסית נפוץ היה סדר "נשוא, נושא" (פועל לפני נושא), בעוד שבעברית המודרנית הסדר הרגיל הוא "נושא, נשוא" (נושא לפני הפועל).

התאם זה כשמילים במשפט חייבות להתאים זו לזו. זאת אומרת שהמילים מראות את אותו מין (זכר או נקבה) ואת אותו מספר (יחיד או רבים). למשל, בעברית אומרים "אתה עייף" ולא "אתה עייפה".

במשפטים שבהם שמים כמה מילים ביחד, לפעמים הפועל צריך להתאים למילה שעומדת בראש הצירוף. לפעמים כשהחלק הראשון אומר כמות, הפועל יכול להתאים אליו או לחלק השני. לדוגמה: אפשר לומר "חצי המדינה טסו לחו"ל" כשמתכוונים לאנשים. יש גם טעויות כשנושא המשפט רחוק מהפועל, או כשמשתמשים לא נכון ב"זה" ו"היה".

ברוב המילים הזכר ברבים מסתיים ב"ים" (ספרים). ברוב המילים הנקבה ברבים מסתיימת ב"ות" (צלחות). יש מילים יוצאות דופן, וזה גורם לבלבול. ילדים שלומדים עברית ולעולים חדשים טועים לפעמים בהטיית התארים יחד עם השמות.

מילים כמו "עיניים" ו"אוזניים" הן בזוגי, והן נחשבות בלשון לנקבה. לכן אומרים "אופניים חדשות" ולא "אופניים חדשים". גם כמה שמות של נעליים מתייחסים אליהם כנוקבות.

בלשון המקרא הכללים של מין ומספר היו ברורים וקבועים. בעברית החדשה הכללים קצת התערערו. גם הסדר במשפט השתנה: היום בדרך כלל אומרים נושא ואז פועל, ולא כמו פעם.