האתיקה הניקומאכית היא היצירה המלאה ביותר של אריסטו על אתיקה. הוא דן ב"הטוב" האישי ובתכלית (טלוס), כלומר היעד שכל מעשינו שואפים אליו. הכתוב מבוסס על הרצאותיו, ויש חילוקי דעות האם הספר נכתב על ידי בנו ניקומאחוס או הוקדש לאביו בשם זה. קיימים גם חיבורים אחרים המיוחסים לאריסטו בתחום האתיקה, אך התמקדותנו כאן היא בעיקר באתיקה הניקומאכית.
אריסטו סובר שלכל דבר יש תכלית. אם כלי משיג את מטרתו, הוא טוב בכך. למשל, תפקיד הסכין הוא לחתוך, ולכן סכין טובה חותכת היטב. הוא מחפש את תפקידו הייחודי של האדם, ומגיע למסקנה שהטוב העליון הוא אושר. האושר טוב כשלעצמו, ולא כאמצעי למשהו אחר.
יש פעילויות שמשמשות כמסגרת לאחרות. אריסטו משווה מלאכות אנושיות זו לזו ומחפש את המלאכה המשותפת לכל בני האדם. הוא מבחין בארבע דרכים שאנשים מחפשים אושר: כסף, כבוד, תענוגות וחיי עיון. את חיי העיון, שימוש בשכל לחקירת העולם, אריסטו רואה כדרך המוסרית והמתאימה ביותר לאדם.
אריסטו מדבר על מידות מוסריות (תכונות מעשיות) כמו אומץ, מתינות, תבונה וצדק. מידה חשובה היא ארטה (αρετη), כלומר היכולת לבחור נכון. כדי לקבל החלטות טובות צריך לשאוף ל"כלל האמצע".
כלל האמצע אומר שיש לבחור באמצע בין קיצוניות של התנהגויות. למשל, אומץ הוא אמצע בין פזיזות ופחדנות. דוגמה נוספת היא בריאות: אכילה מעטה מדי או מרובה מדי מזיקה; האמצע שומר על הבריאות. כלל האמצע קשור גם ליציבות נפשית ולראציונאליות.
אריסטו מכנה את הטוב העליון בשם אודימוניה, כלומר אושר. הוא מסייג את השגיאות שמזהות אושר בעושר או בכבוד בלבד. תכונות שמייחסים לאושר הן גם תכונות הטוב העליון.
אריסטו מטיל שאלות דומות על פעולת האדם כמו לגבי פועלו של הנגר או של הרגל. אם לכל אחד יש תפקיד, מהו תפקידו של האדם? בהתאם לתורת הנפש שלו, לנפש תפקידים של תזונה, תחושה ומחשבה. האדם המושלם הוא זה שמפעיל את המחשבה באופן הטוב ביותר. לכן האושר קשור לפעילות מתמשכת של חשיבה והשלמה של מה שמייחד אותנו כאנשים.
האדם הטוב והמאושר מממש את תכונותיו הייחודיות, ובפרט את יכולת המחשבה. ככל שמפעילים את השכל במלואו, כן האדם טוב ומאושר יותר. אלא שאריסטו מזהיר שאפשר להשתמש בשכל גם למטרות רעות.
אריסטו מבדיל בין תבונה מעשית (פרונסיס), שיקול דעת לפעולות היומיומיות, לבין חוכמה עיונית (סופיה), חשיבה עיונית על העולם. העיון הוא פעילות שמספיקה לעצמה והוא, לדעתו, הפעילות הקרובה ביותר למה שצריך לאדם המאושר. מכאן הוא מסיק שהעיון הוא צורת האושר הגבוהה.
אריסטו שואל לא מהו מעשה בודד, אלא איזו סגולה טובה יש לאדם. אדם טוב הוא זה שמפעיל את השכל כדי לבחור במעשים נכונים. הסגולה הטובה נשענת על כלל האמצע, והיא מותאמת לסיטואציה: זמן, אנשים, דברים מושפעים, מטרה ואופן ביצוע.
אריסטו דן במתי אדם פטור מאחריות מוסרית. לדעתו, רק מעשים שנעשו מרצון ראויים לשבח או לגנאי. יש שלושה מצבים שמקטינים אחריות: כפייה, לחץ חיצוני ואי ידיעת פרטים.
כפייה: מעשה בכפייה אינו באמת מעשה של הפועל. כוח חיצוני כופה אותו, ולכן הפועל פחות אחראי. בכלל זה יש לבדוק אם הייתה שליטה פיזית להימנע מהמעשה.
לחץ חיצוני: מעשים תחת איום נראים רצוניים, אבל לעתים הם נעשים בכורח הנסיבות. אריסטו אומר שלחץ חזק יכול להמתיק אחריות, אך הפטור אינו מוחלט.
אי ידיעת פרטים: מעשה שנעשה מתוך טעות או חוסר ידיעה פוטרי חלקית אם הוא מלווים בחרטה. אריסטו מבחין בין אי ידיעת כללים (שלא פוטרת) לבין אי ידיעת עובדות פרקטיות (שיכולה לפטור).
הוא גם מפריד בין שלושה סוגים של מעשים ללא כוונה: טעויות, מעשים בהיסח הדעת ומקריות. בנוסף, הוא מדגיש שאי ידיעה שנובעת מרשלנות אינה פוטרת.
רגשות עזים כמו כעס ותאווה אינם משחררים מאחריות פשוטו כמשמעו. אריסטו סובר שאדם אחראי לשלוט ברגשותיו ולמנוע מצבים שבהם ייאבד שליטה.
הטקסט מסתיים בהצגת נקודות ביקורת מרכזיות על תורתו של אריסטו, כולל שאלות על יישום כלל האמצע והאם כולם יכולים להגיע למדרגת חכמה הנדרשת.
אריסטו כתב על אתיקה ואת השאלה מהו "הטוב" לאדם. הוא חשב שלכל דבר יש מטרה. אם משהו עושה את המטרה שלו טוב, הוא טוב.
אריסטו אמר שאושר הוא המטרה הכי חשובה לאדם. אנשים מחפשים אושר בדרכים שונות: כסף, כבוד, תענוגות או מחשבה. אריסטו אהב במיוחד את חיי העיון, לחשוב ולחקור את העולם.
אריסטו דיבר על תכונות טובות, כמו אומץ, מתינות ותבונה. הוא קרא להן ארטה. המידה הנכונה נמצאת בדרך האמצע בין שני קצוות.
כלל האמצע אומר לא להגזים ולא להמעיט. לדוגמה: אומץ הוא לא פזיזות ולא פחד גדול. כך גם בריאות, לא על לאכול מעט מדי ולא לאכול יותר מדי.
אושר לפי אריסטו הוא פעילות מתמשכת, לא רגע של שמחה. אדם מאושר חי חיים שבם הוא משתמש בשכלו ומגשם את עצמו.
אדם טוב הוא זה שמשתמש בשכלו כדי לבחור במעשים נכונים. הוא בוחר בדרך האמצע ומתחשב בזמן, באנשים, במטרה ובאופן הביצוע.
אריסטו חשב שלא תמיד אדם אחראי לכל מעשה. יש שלוש סיבות שמפחיתות אחריות:
1) כפייה, מישהו איים עליו, אז קשה להאשים אותו.
2) לחץ חזק, אם מפחידים מאוד, אפשר להבין את ההחלטה.
3) אי ידיעה, אם טעה ולא ידע פרטים חשובים, והוא מתחרט, זה מקל עליו.
הוא אמר שרגשות כמו כעס או תשוקה לא פוטרים בדרך כלל מאחריות. צריך ללמוד לשלוט ברגשות.
אריסטו חשב שהחיים הטובים הם אלה שבהם משתמשים בשכל ובחכמה כדי לחיות נכון.
תגובות גולשים