הגישה הפמיניסטית למשפט רואה את מערכת המשפט כתוצר שנבנתה בעיקר על ידי גברים, ולכן לעתים משרתת אינטרסים גבריים ופוגעת בנשים. הגישות הפמיניסטיות מזהות פער בין חוויותיהן של נשים לבין אופן שבו החוק תופס מצבים חברתיים. שלבי הניתוח הפמיניסטי במשפט כוללים: זיהוי אי-התאמה בין החוויה הנשית לחוק, גילוי האינטרסים שמשרתת אי-ההתאמה, וחיפוש דרכים לשינוי.
פרופ' דפנה ברק-ארז הדגישה שעל הפמיניזם להיות חלק מהמאמץ לאזן את המסורת המשפטית. פרופ' אוון פיס ציין כי הפמיניזם הפך גם לתיאוריה משפטית מרכזית באקדמיה.
מופע מוקדם של חשיבה כזו מופיע בסיפור בנות צלפחד, שביקשו לשנות חוקי ירושה כדי שגם בנות יוכלו לרשת כשהן אין בנים.
קיימות זרימות שונות בתוך הפמיניזם המשפטי: הגישה הליברלית, הגישה התרבותית, והגישה הרדיקלית.
הגישה הליברלית מדגישה שוויון פורמלי בין המינים. היא מתנגדת לחוקים שמעניקים הגנות מיוחדות לנשים אם ההגנות הללו מגבילות את זכותן לעבוד ולקבל שכר הוגן. דוגמה לכך היא התנגדות להגבלת שעות עבודה לנשים שהזדקקה לסטריאוטיפים על תפקיד ההורות והחולשה הפיזית.
בישראל שימשה גישה זו ליישום רעיון השוויון בחקיקה. חוק שווי זכויות האישה (1951) וחוקי שכר שווה (1964, תוקנו ב-1996) קבעו עקרונות של שוויון בשכר לעובדות ולעובדים. חוק שכר שווה מגדיר עבודה שוות ערך גם כשמדובר בעבודות שונות, לפי כישורים, מאמץ ואחריות. זאת כדי להתמודד עם הפרדה מקצועית על בסיס מגדר.
דוגמה נוספת היא חוק גיל פרישה (2004), שבו נקבע גיל פרישת חובה זהה לגברים ולנשים (67), אך נשמרה עדיפות לנשים בגיל קבלת פנסיה (לזמן מה נשים פרשו מוקדם יותר). כמו כן, העדפה מתקנת (affirmative action - מתן עדיפות כדי לתקן אפליה קודמת) אומצה בחלק מהמקרים, למשל בחובת מילוי תפקידי דירקטורים בנשים. בג"ץ אכף צעדים אלה, ובחינה סטטיסטית הראתה עלייה בשיעור הנשים במשרות דירקטוריון.
גישה זו טוענת שהחינוך השונה יוצר רגישויות ותפיסות צדק שונות אצל גברים ונשים. קורול גיליגן (Carol Gilligan) היא דמות מרכזית בטענה זו. לפי הגישה, גברים עשויים להעדיף חשיבה היררכית ולוגית, בעוד נשים נוטות לראות יחסים והקשרים אנושיים.
הגישה מבקשת לשנות את אופיו של המשפט כך שיהיה "נשי" יותר: פחות מלחמתי, יותר משתדל בגישור ובפישור. בתחום דיני הנזיקין (נזיקין = חוקים על פיצוי נזק), נטען שהספרות והפסיקה היו גבריות, והזניחו נזקים המיוחדים לנשים, כמו הבעיות סביב רשלנות בלידה.
ביקורת פמיניסטית מצביעה על דוגמה שבה בית המשפט נתן חובת זהירות למשטרה במקרה שאישה נותרה עגונה (התקשתה לעזוב את המצב המשפחתי), אך לא ניתח את ההקשר כנושא נשי ייחודי. כמו כן, המושג "האדם הסביר" (standard משפטי) נחשב כמתואר מכמה גבר, ולא בבחינת נקודת מבט נשית. הדבר משפיע על החלטות בפסיקה, שכן שופט גבר עשוי לראות התנהגות כלשהי כ'סבירה' בעוד שאישה תמנע אותה.
גישה זו רואה במשפט כלי ששומר על שליטת גברים. פרופ' קתרין מקינון (Catherine MacKinnon) טוענת שההבחנות בין המינים הן תוצאה של שעבוד היסטורי של נשים.
דוגמה חשובה היא היחס לעבירת אונס (אונס = מגע מיני ללא הסכמה). הגישה הרדיקלית מבקרת דרישות קלאסיות להרשעה, כמו התנגדות פיזית של הקורבן, שהעלימו את חולשת האישה במצבים מסוימים. בחקיקה ובפסיקה בישראל נעשו שינויים: ניסוח החוק שונה מ"נגד רצונה" ל"שלא בהסכמתה", ובפסק דין שניתן בפרשת שמרת נקבע שעל הגבר לוודא הסכמה ברורה.
פסק דין רו נגדוייד (Roe v. Wade) בארצות הברית נחשב לציון דרך, כשביטל איסורים על הפלות מלאכותיות מטעמים של זכות לפרטיות.
יש ממצאים מורכבים בנזקים ופיצויים: לעתים תפיסות שוביניסטיות הובילו לפיצויים גבוהים יותר לאלמנות מאשר לאלמנים, בשל הנחות כלכליות על תלות האישה. במקומות אחרים חוסר הערכה לעבודה הביתית גרם לזיהוי שגוי של ערך הפגיעה.
השוואת תנאי פנסיה ודינים נוספים השתנתה עם הזמן. בתיקונים ומדיניות חדשות נינסה להשוות תנאים בין אלמנים ואלמנות.
חוק למניעת הטרדה מינית (1998) הוא דוגמה בולטת להשפעת השיח הפמיניסטי על המשפט. הטרדה מינית (= מעשים או מילים שמטרידים מבחינה מינית) הוכרה בעבר לא תמיד כפגיעה. החוק הגדיר את ההטרדה כפגיעה בכבוד האדם, והעניק הגנה שוויונית לכל אדם.
נויה רימלט מבקרת את המיקוד בכבוד האדם, וטוענת כי כך מאבדים את הממד המגדרי והכוחני של הטרדה מינית. לפי הטענה שלה, ראייה של ההטרדה כחוסר שוויון חברתי בין גברים לנשים נעלמת בכך.
החוק מעניק שלושה מסלולים: עבירה פלילית (ניתן לדווח למשטרה), עוולה בנזיקין (תביעה לפיצויים), והליכי עבודה כנגד המטריד במקום העבודה. חידוש משמעותי בחוק הוא סמכות בית המשפט לפסוק עד 50,000 ש"ח פיצוי ללא הוכחת נזק, כלומר על עצם הפגיעה.
לפי הגישה התרבותית, הכרת הפגיעה הלא-פיזית כבסיס לפיצויים משקפת את ההכרה כי פגיעה ברגשות ובכבוד חשובה, ושונה מהדגש המסורתי על נזקים פיזיים בלבד.
הפמיניזם במשפט אומר: הרבה חוקים נוצרו על ידי גברים. לכן הם לא תמיד מתאימים לנשים. פמיניסטיות רוצות לשנות זאת.
גישה זו רוצה שוויון חוקי בין נשים וגברים. היא מתנגדת להגנות שמגבילות נשים בעבודה. בישראל חקקו חוקים לשוויון, למשל חוק שווי זכויות האישה וחוקי שכר שווה. יש גם פעולות של העדפה מתקנת, שמנסות לתת לנשים הזדמנות שווה בתפקידי ניהול.
גישה זו אומרת שנשים ולגברים לומדים להתנהג אחרת. לכן הם רואים צדק אחרת. היא מציעה שהמשפט יהיה פחות תחרותי ויותר מחפש פתרונות שמטיבים עם אנשים.
גישה זו אומרת שהמשפט שומר על שליטת הגברים. היא מבקשת לשנות חוקים וכללים. בנושא אונס (מגע מיני ללא הסכמה) שונו החוקים בישראל כדי להדגיש הסכמה ברורה של האישה. גם פסקי דין חשובים בעולם שינו חוקים על הפלות.
ב-1998 חקקו בישראל חוק נגד הטרדה מינית. הטרדה מינית היא מעשים או מילים שמטרידים מינית. החוק נותן שלוש אפשרויות: לדווח למשטרה, לתבוע פיצוי, או לפנות לעבודה. ייחוד החוק הוא: בית המשפט יכול לפסוק עד 50,000 ש"ח פיצוי גם בלי להוכיח נזק ממשי. יש מי שאומר שזה מקטין את הממד המגדרי של הבעיה.
הפמיניזם במשפט משתמש בדוגמאות כאלו כדי לשנות חוקים ולהגן על נשים.
תגובות גולשים