הגנה עצמית

אישית
הגנה עצמית היא שימוש בכוח כדי להגן על החיים. כשאדם חש סכנה פתאומית, הגוף נכנס למצב דריכות: העצבים מתגמשים והראייה מצטמצמת ל"צינור" (התמקדות באיום), כדי לאפשר תגובה מהירה. במצב זה מופרשים חומרים במוח שמגבירים זריזות ותגובה. בהגנה עצמית הפרט מתמקד בעיקר בהצלת עצמו.
הזכות להגן על עצמך מוכרת בחקיקה ובמשפט הדתי. בדינים יש תנאים לשימוש בזכות זו: "נחיצות" (הפעולה צריכה לצמצם את הסכנה), "סבירות" (ההגנה אינה עולה על מה שנדרש), ו"מיידיות" (ההגנה צריכה להתבצע בסמוך לאיום). אם יש סכנה לחיים, מותר לנקוט צעדי הגנה קשים, אפילו אם הם מסכנים את התוקף. אם האיום הוא רק על רכוש, אין היתר להריגה. מבחינה פלילית, הגנה עצמית יכולה לשלול אחריות.
הגנה עצמית מדומה היא טענה משפטית של מי שחשב בטעות שיש סכנה. "טעות במצב דברים" פירושה שהנחקרים טועים לגבי העובדות. בהגנה כזו, אם הנאשם באמת הסביר שהוא האמין שהיה איום, ייבדק מה הייתה התגובה המתבקשת אילו הדברים אכן היו כמצופה.
מדינות רשאיות להגן על אזרחיהן מפני התקפה, לפי סעיף 51 במגילת האומות המאוחדות. מדינות צריכות לדווח למועצת הביטחון על שימוש בזכות זו. הזכות מיועדת להגנה, לא לתקיפה; לעיתים טיעון זה משמש להצדקה לתקיפה.
אנשים לומדים אמנויות לחימה כדי לדעת להגן על עצמם. יש אמנויות שמדגישות הגנה ויש כאלו שמדגישות תקיפה, אך בסופו של דבר הבחירה כיצד להשתמש היא של המתאמן. טקטיקות ושיטות משתנות בין מסורות וגישות שונות.
הגנה עצמית נשית ממוקדת במתן כלים לנשים להרגיש מוכנות ומסוגלות. אימונים כוללים תרגול מצבים וסימולציות, כדי להתמודד עם תגובות ביולוגיות כמו קיפאון, בריחה, לחימה ושיתוק. מטרת ההכשרה היא להפחית שיתוק ולשפר אפשרויות תגובה.
שיעורי הגנה עצמית לנשים החלו בראש המאה ה-20 בארצות הברית ובאנגליה. במלחמת העולם השנייה אימונים הפכו נפוצים כשגברים הלכו להילחם. בשנות השישים תנועת הפמיניזם החלה לקדם הגנה עצמית כחלק מהמאבק בזכויות ובבטיחות נשים.
Empowerment Self-Defense (ESD) היא גישה הוליסטית. היא משלבת כלים פיזיים, מילוליים ונפשיים. המוקד הוא מניעת אלימות, הצבת גבולות, שימוש באינטואיציה ובאסטרטגיות אי-הסלמה, וכן מתן בחירה אישית בתגובה. נתונים מראים שרוב הפגיעות נעשות על ידי אדם מוכר. ESD מדגישה שהאחריות על התוקף ולא על המותקפת.
אימוני הגנה עצמית מעצימים ואפקטיביים. הם מגדילים אסרטיביות והערכה עצמית, ומפחיתים חרדה והתנהגויות הימנעותיות. מחקרים מראים שבגלל שימוש בכלים שנלמדו, משתתפות מקטינות את הסיכוי לפגיעות עתידיות.
קיים בישראל מגוון קורסים וסדנאות להגנה עצמית מעצימה. עמותת אל הלב בירושלים היא מהמובילות בתחום ומייצגת תכניות בינלאומיות.
במאה ה-19 וה-20 יהודים במזרח אירופה התארגנו להגנה עצמית נגד פורעים, אחרי שחוו תקיפות ופוגרומים. אירועים כמו סופות בנגב והמקרים סביב פרעות קישינב (1903) והמהפכות ב-1905 ו-1917 חיזקו את הצורך בארגון ובשמירה על קהילות.

אישית
הגנה עצמית היא כשמישהו שומר על עצמו מפני סכנה. לפעמים הגוף נכנס ל"צינור" (כשהמבט מתרכז באיום) כדי להגיב מהר.
יש חוקים שאומרים מתי מותר להגן על עצמך. צריך שההגנה תהיה נחוצה (בעצם אמתית), סבירה (לא מופרזת) ומיידית (קורה קרוב לאיום).
לפעמים אדם טועה וחושב שיש סכנה. אם היה בטוח בטעות, בוחנים מה הוא היה עושה לו הדברים היו אמיתיים.
מדינה יכולה להגן על אזרחיה אם מדינה אחרת תוקפת אותה. עליה להודיע למועצת הביטחון של האו"מ. זו הגנה, לא תוקפנות.
לאנשים שלומדים אמנויות לחימה יש כלים להגן על עצמם. אין אמנות אחת שהיא תמיד רק לגנה או רק לתקיפה.
שיעורים לנשים מלמדים טכניקות פיזיות, מילוליות ונפשיות. הם עוזרים להתגבר על קיפאון (כשהגוף משתתק) ולדעת איך לברוח או להילחם אם צריך.
ממאה ה-20 נשים התחילו ללמוד הגנה עצמית יותר ויותר. בשנות השישים התנועה הפמיניסטית עודדה את זה כחלק מהמאבק לבטיחות ולזכויות.
גישה זו (ESD) עוזרת למי שלומד לדעת להקשיב לאינטואיציה, להציב גבולות ולבחור איך להגיב. רוב הפגיעות נעשות על ידי אנשים שמכירים את הנפגעים, לכן חשוב לדעת להגן גם בתוך החיים היומיומיים.
יש הרבה קורסים להגנה עצמית בארץ. עמותת אל הלב בירושלים מובילה חלק מהפעילות.
במאה ה-19 וה-20 יהודים בארצות אירופה התארגנו כדי להגן על הקהילות שלהם. אחרי אירועים קשים כמו פרעות קישינב ב-1903, הקבוצות האלה התרחבו כדי לשמור על בתים ורחובות.