הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ, היה נוסח האלפבית שהיה בשימוש בממלכות ישראל ויהודה במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס. מקורו משוער באלפבית הפיניקי; כמו בו הוא כלל 22 אותיות שהציגו עיצורים בלבד ולא תנועות, סוג כתב שנקרא אבג'ד (אלפבית שמייצג רק עיצורים).
הכתב העברי הקדום התפתח מתוך הכתב הפרוטו-כנעני דרך הפיניקי. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור סימל את העיצור שבתחילת המילה, עיקרון שנקרא אקרופוני (ציור שמייצג צליל ראשוני). עם הזמן הציורים הפשטו את צורתם, וכך נולדו שמות האותיות העבריים כגון זי"ן ודלת.
מאוחר יותר מהאלפבית הפיניקי התפתחו הכתב היווני, הלטיני והקירילי, וגם האלפבית הארמי. הכתב הארמי, שהיה מרובע יותר, אומץ בהדרגה ביהודה אחרי גלות לבבל. מהמאה השלישית לפנה"ס החל הכתב הארמי לשמש גם לכתיבת עברית, תהליך שהוביל לכתיב המרובע של ימינו.
הממצא העתיק ביותר בכתב עברי עתיק הוא אבן תל זית מהמאה ה־10 לפנה"ס. נמצאו גם לוחות ואוסטראקונים מאותה תקופה. בכמה ממגילות מדבר יהודה נמצאו קטעים או שמות שנכתבו בכתב הקדום, כולל השם המפורש יהוה שנכתב באלפבית הישן בקטעים מסוימים.
שימוש בכתב הקדום נשמר גם לסירוגין בתקופות מאוחרות יותר למטרות סמליות. דוגמאות בולטות הן כתובות על מטבעות של החשמונאים, מטבעות מרד הגדול (66, 70 לסה"נ) ומרד בר כוכבא (132, 135). נמצאו גם חותמות פרטיות בכתב זה עד המאה ה־1 לספירה.
נמצאו כתובות מאז המאות ה־10, 6 לפנה"ס ועד לתקופות בית שני ואילך. חלק מהכתובות מופיעות בממצא מטבעות, חותמות ואבנים כתובות.
הכתיבה נעשתה מימין לשמאל, ללא רווחים בין מילים. לעתים הפרידו בין מילים בנקודה. הכתיב היה חסר (ללא מרבית סימני התנועה) וללא אותיות סופיות. בהדרגה החל להופיע שימוש חלקי באמות קריאה (אותיות שמסמנות תנועות).
שמות האותיות נובעים בדרך כלל מהסמל המקורי של אותה אות בכתב הפרוטו-כנעני. כך למשל סמל ראש השור נתן את השם "אלוף".
המסורת היהודית והרבנית דנה בשאלת הקדושה של הכתב ובמעבר לכתב המרובע. חז"ל והמסורת השומרונית זיהו את הכתב הישן עם הכתב שהשומרונים השתמשו בו. הסיפור התימולוגי על הופעת הכתב הארמי במדרש (הכתובת "מנא מנא תקל ופרסין") משקף מסורת שמקשרת בין אירוע ספרותי להתפתחות הכתב.
בימי הביניים והעת החדשה התעורר עניין מחודש בצורת האותיות ובמטבעות עם כתובות עתיקות. עם קידום חקר הארכאולוגיה במאה ה-19 נחשפו כתובות כגון מצבת מישע, שלוח השילוח ולוח גזר, שהאירו את צורת הכתב הקדום.
הממצא הארכאולוגי והמחקר הלשוני מראים שהכתב העברי הקדום היה שלב חשוב בהתפתחות האלפבית העברי, ושמה שהוא כיום הוא המשך של מסורת כתיבה שהתפתחה במשך אלפי שנים.
הכתב העברי הקדום נקרא גם כתב דַעַץ. הוא שימש לכתיבה בישראל ויהודה לפני אלפי שנים.
הכתב הזה הגיע מהאלפבית הפיניקי. יש בו 22 אותיות. האותיות סימלו בעיקר עיצורים. זה נקרא אבג'ד, שמייצג עיצורים בלי תנועות.
במהלך הזמן צורות האותיות השתנו. מהן התפתחו גם הכתב היווני והכתב הארמי. הכתב הארמי הפך למרובע, והוא השפיע על הכתב העברי של היום.
מצאו אבנים, לוחות ומטבעות עם אותיות עתיקות. דוגמה מוקדמת היא אבן תל זית.
כבר כתבו מימין לשמאל. לא השאירו רווחים בין מילים. לפעמים הפרידו בנקודה. עם הזמן הוסיפו אותיות שנסמכות להראות תנועות.
השומרונים שמרו צורת כתב דומה גם אחר כך. בתקופות מאוחרות השתמשו בכתב הישן בשביל מטבעות או טקסים. בדרך זו הכתב הקדום נשאר זכיר לעד.
תגובות גולשים