הלכה למשה מסיני

הלכה למשה מסיני היא מסורת יהודית שאומרת שחלק מההלכות נמסרו ישירות מהקב"ה למשה בהר סיני. מדובר בעיקר בהסברים והוראות של התורה שבעל־פה, פירושים והלכות שמבהירים את התורה הכתובה.

על פי המסורת, ההלכות הללו הועברו מדור לדור. הרמב"ם הגדיר אותן כך: "דבר שאין לו רמז במקרא, ואי אפשר להוציאו בדרך הסברה", כלומר חוק שאי אפשר ללמודו מהכתוב או מההיגיון והועבר במסורת. במקורות מופיעות גם דוגמאות שבהן המסורת קובעת דבר שכנראה עומד נגד הפשט, כמו ההלכה שהיקפה של העונש הוא 39 מלקות במקום 40 כפי שכתוב בפשט.

חוקרים נחלקים לגבי מקורן ההיסטורי של הלכות אלה. לעיתים חז"ל מצטטים פסוק כאסמכתא (רמז תומך), אף שהמקור האמיתי הוא מסורת בעל־פה. יש שאומרים שזה מרמז שההלכה לא נובעת מהכתוב. אחרים, בין השאר פוסקים ופרשנים מאוחרים, הרחיבו או שינו את משמעות המושג.

בתלמוד מסופר שמשה רצה לראות את רבי עקיבא, שנודע ביכולתו לגזור הלכות רבות. כשמשה שמע דרשות כאלה, נאמר לו שהתשובה היא: "הלכה למשה מסיני", ומרגע זה התיישבה דעתו.

הרמב"ם קיבץ ברשימה הלכות הנחשבות 'למשה מסיני', והבחין בינן לבין "הלכות מקובלות", כלומר כל פרטיהן של המצוות שנמסרו למשה.

היו מחלוקות אצל הראשונים האם יכולה להיות מחלוקת בהלכה שמיוחסת למסיני. הרמב"ם טען שאם יש מחלוקת, הרי זו אינה קבלה ממשית מסיני. אחרים סברו שעדיין אפשר שתהיה מחלוקת על הלכות כאלה.

הלכה למשה מסיני אומרת שחלק מהכללים בתורה ניתנו למשה על הר סיני. הר סיני הוא המקום שבו לפי המסורת אלוהים נתן את התורה.

הכוונה היא להוראות שהועברו בעל־פה, ולא תמיד כתובות בספר. יש דוגמה מוכרת: במקום 40 מלקות קבעו אצל חז"ל 39 מלקות. מלקות זה עונש של הצלפות, מילה מסובכת אבל כאן זו דוגמה לשוני בין הכתוב לבין מה שמסרו.

חוקרים בודקים מאיפה באו ההלכות האלה. לפעמים חז"ל מצטטים פסוק כתמיכה להלכה, אפילו שהמקור הוא מסורת בעל־פה.

בתלמוד מסופר שמשה ראה את רבי עקיבא, שמצא הרבה הלכות. כששמע משה, אמרו לו: "הלכה למשה מסיני". אז משה הבין.

הרמב"ם כתב רשימה של הלכות כאלה, והבחין ביניהן לבין שאר פרטי המצוות.

יש וויכוח האם אפשר שיהיו חילוקי דעות על הלכות אלה. הרמב"ם אמר שלא, אחרים אמרו שכן.