הסתננות (פלסטינים)

הסתננות (כניסה לא-חוקית) לשטחי מדינת ישראל הייתה תופעה נפוצה בין 1949 ל-1956. צה"ל העריך כי כבר בסוף 1948 חזרו כ-3,000, 4,000 פליטים ערבים כדי להתיישב בכפריהם או בכפרים סמוכים. בין 1949 ל-1956 חצו מדי שנה אלפים את הגבולות. השיא היה ב-1952, עם כ-16,000 חדירות (כ-11,000 בגבול ירדן וכ-5,000 בגבול מצרים). לאחר מכן חלה ירידה רשומה: 7,018 חדירות ב-1953, 4,638 ב-1954, 4,351 ב-1955, וכ-2,786 בארבעת החודשים הראשונים של 1956. עם זאת, הסתננויות רבות לא תועדו.

על פי ההיסטוריון בני מוריס, היו כמה סוגי הסתננות לפי מניעיה: פעולות פוליטיות וטרור (תקיפות וגניבות אלימות), השבת רכוש ויבול, חציית גבול לעיבוד ומרעה, איסוף מודיעין, ביקורי קרובים, התיישבות מחדש, הברחות ודיג. חלק מההסתננויות היו מאורגנות: יזמים בעזה ובגדה ניצלו את העוני ואת השמירה החלשה כדי לשלוח קבוצות שגנבו ומכרו מצרכים. פעולות אלימות מאורגנות בוצעו לעיתים בידי ראשי חמולות, ארגונים או גופים ממדינות ערב.

בין 1948 ל-1956 נהרגו קרוב ל-300 ישראלים כתוצאה מהסתננויות. לפי הערכת בני מוריס, פעולות ההגנה של ישראל (ירי ומיקוש) הובילו למותם של בין 2,700 ל-5,000 מסתננים ערביים באותה תקופה, רובם לא היו חמושים והסתננו ממניעים כלכליים או חברתיים.

ההסתננות גרמה לנזקים כלכליים ישירים, גניבה וחבלה ברכוש ופגיעה במפרנסים, ולנזקים עקיפים גדולים יותר. ההוצאות כללו פעולות צבא ומשטרה, אובדן תוצרת, נטישת חלקות מעובדות, אובדן מיסים והשקעות בגידור וחשמל ליישובי הספר. המדינה גם הרסה חלק מהכפרים הערביים שנותרו ריקים, כתגובה לשימושם כמחבוא למסתננים.

בתחילה רבות מההסתננויות היו לא אלימות. ערביי ארץ ישראל שנעקרו בזמן המלחמה חזרו לעתים לילדים ולקציר שדותיהם. חציית הגבולות הייתה מסוכנת, אך נעשתה בזמני קציר ובמקומות שהיו חסרי שמירה. אלה שנכנסו היו לעיתים רעבים וחיפשו לפרנס את משפחותיהם.

הגורמים העיקריים היו כלכליים וחברתיים: חזרה לקציר, חיפוש מזון, השבת רכוש והתיישבות מחדש בשטחים שננטשו במלחמה.

בממשלת ישראל חששו מהסיכונים של כניסת אזרחים זרים אל שטח המדינה. בין השיקולים היו שמירה על גבולות והגנה על תושבי היישובים הסמוכים.

צה"ל נדרש לפעמים להשתמש בכוח נגד אנשים אזרחים. זה יצר דילמה מוסרית: מצד אחד יש להגן על הגבולות, מצד שני רבים מהמסתננים היו נשים וילדים המבקשים לקצור או למצוא אוכל.

בהדרגה חלק מההסתננויות הפכו לאלימות: גנבה קשה, חבלה ורצח. עד אמצע שנות החמישים החלה התופעה לקבל אופי של טרור. דוגמה בלטה הייתה פעילותו של מוסטפא סמואלי באזור פרוזדור ירושלים, וכן טבח נוסעי האוטובוס במעלה עקרבים. החשש לפגיעה ביישובי הגבול הוביל להיסטריה בקרב התושבים.

כשהאלימות התגברה, ישראל שינתה גישה: היא התחילה לתקוף מטרות במדינות הערביות ולייחס להן אחריות על המסתננים. מטרת המתקפות הייתה להפעיל לחץ על מדינות אלה לפעול נגד המסתננים. לעיתים זה הרגיע את הגבול (כמו בפעולת קיביה), ולעיתים לא (כמו מבצע חץ שחור בעזה).

ב-16 באוגוסט 1954 חוקקה הכנסת את "חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט)". החוק הגדיר את ההסתננות כפשע בזמן מצב חירום וקבע עד חמש שנות מאסר למסתננים. החוק גם נתן הגדרה משפטית למי נחשב מסתנן, כולל אזרחים ותושבים של מדינות ערב באזור וישראלים שיצאו וחזרו בתקופה הרלוונטית.

הסתננות (כניסה לא-חוקית) לישראל קרתה הרבה אחרי מלחמת העצמאות, בעיקר בין 1949 ל-1956. בשיא ב-1952 היו כ-16,000 כניסות דרך הגבולות עם ירדן ומצרים. אחר כך המספרים ירדו.

חלק מהאנשים חזרו כדי לקצור את השדות שלהם. אחרים חיפשו אוכל או עבודה. חלק קטן של קבוצות עשה מעשים מסוכנים כמו גניבה וחבלה.

בערך 300 ישראלים נהרגו בתקופה זו. גם המסתננים נפגעו בתגובות של צה"ל והמשטרה.

הסתננות גרמה לנזק: גניבות, אובדן יבול, ועלויות לשמור על היישובים.

רבים חזרו רק לקצור או לבקר קרובי משפחה. הם הסתכנו כי הגבולות היו מסוכנים.

הסיבה העיקרית הייתה כלכלית: רעב, קציר וצרכים של המשפחה.

הממשלה חששה שהמעבר יפגע בבטחון ובחיי תושבים.

צה"ל עמד לפני החלטות קשות. מצד אחד צריך לשמור על הגבול. מצד שני רבים מהם היו אזרחים תושבים, נשים וילדים.

חלק קטן של הסתננות הפך לאלימות. היו תקריות קשות, כמו פגיעה באוטובוס. זה גרם לפחד בקרב תושבי היישובים בגבול.

כשהאלימות גדלה, המדינה תקפה גם מטרות במדינות שכנות. לפעמים זה הרגיע את הגבול ולעיתים לא.

ב-1954 עבר חוק שקבע שהסתננות היא פשע. העונש היה עד חמש שנות מאסר (מאסר = כלא).