הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) היא הפרעה נפשית שמאופיינת בחזרתיות של מחשבות פולשניות ו/או בהתנהגויות חוזרות. אובססיות הן מחשבות, דימויים או דחפים פולשניים ובלתי רצויים. קומפולסיות הן פעולות חוזרות שהאדם מרגיש שהוא חייב לבצע כדי להוריד חרדה. כדי להיחשב כהפרעה, התסמינים חייבים לגזול בדרך כלל שעה ביום או לגרום למצוקה או לפגיעה בתפקוד.
ב־DSM-5 ו־ICD-11 ההפרעה נכנסת לקבוצה של הפרעות טורדניות-כפייתיות. בקבוצה זו גם הפרעת אגירה והפרעות אחרות שקשורות בהרגלים או בטיקים.
אדם בולט שתיאר תופעות דומות היה זיגמונד פרויד. אצל ילדים לרוב נראים טקסים והרגלים בלי מחשבות טורדניות ברורות.
אובססיות ו/או קומפולסיות הן קריטריון מרכזי. אבחנה תידרש אם התסמינים גוזלים זמן רב, יוצרים מצוקה או פוגעים בבית, בעבודה או בלימודים. יש לשלול גורמים רפואיים, שימוש בסמים ומצבים נפשיים אחרים.
בהנחיות ה־DSM נכללים כללים מפורטים שמגדירים מהי אובססיה ומהי קומפולסיה, ומה צריך להראות כדי לקבל אבחנה. בין הדרישות: חוזרת של מחשבות או טקסים, ניסיון להתנגד להם, והשפעה על זמן ותפקוד.
האנשים שונים במידת התובנה שלהם לגבי חוסר ההיגיון של המחשבות. יש מי שמבין שזה לא רציונלי, ויש מי שמאמין ברצינות במחשבותיו.
האבחנה מתבססת על ראיון קליני ובדיקת מצב מנטלי. קיימים כלים וראיונות מובנים כמו SCID-5 וראיונות מותאמים לילדים. גם שאלונים מודדים חומרה.
חשוב להבחין בין OCD למצבים אחרים שבהם מופיעות מחשבות או הרגלים חוזרים, כמו הפרעות חרדה אחרות, הפרעות אכילה, הפרעות טורט והפרעות דיסמורפיות.
הפרעה טורדנית-כפייתית מופיעה פעמים רבות יחד עם הפרעות נוספות. כ־90% מהאנשים עם OCD אחיו גם הפרעה נפשית נוספת במהלך חייהם. הפרעות חרדה והפרעות מצב רוח נפוצות. מחשבות אובדניות עלולות להופיע בחלק מהחולים, במיוחד אם קיימת דיכאון.
מרכיבי ההפרעה הם המחשבות המציקות (אובססיות) והמעשים שבאים בעקבותיהן (קומפולסיות). דוגמה קלאסית: חשש שחס וחלילה לא נעשה משהו נכון (אובססיה), וסיבוב חוזר של המפתח או בדיקה חוזרת (קומפולסיה).
נושאים נפוצים של אובססיות כוללים חששות לזיהום, סדר וניקיון, חששות מפגיעה בעצמי או באחרים, וסימנים שקשורים לדת או מיניות. קיימים גם ממדים פחות שכיחים.
OCD פוגע באיכות החיים בכל התחומים. קיימת בושה ולעתים הסתרת התסמינים. לעתים אנשים מתמהמהים בפנייה לקבלת עזרה בגלל בושה או חוסר הבנה שהדברים הם בעיה רפואית.
OCD היא אחת ההפרעות הנפשיות השכיחות. השכיחות הכללית בעולם נעה בין כ־1.1% ל־2.3%; בארצות הברית היא סביב 2.3% ב־12 חודשים. בהתחלה בעיה מופיעה לעיתים מוקדם יותר אצל בנים, אך בגיל ההתבגרות הפער בין המינים קטן.
OCD נובע משילוב של גורמים תורשתיים, סביבתיים ושינויים במוח. יש מרכיב גנטי משמעותי, מחקרים מראים תורשתיות סביב 40%, 50% בסימפטומים. גורמי סיכון כוללים אירועים טראומטיים, סיבוכי לידה ותכונות אישיות מסוימות.
גישה קוגניטיבית‑התנהגותית רואה באובססיות גירויים שמגבירים חרדה, והקומפולסיות כדפוסי תגובה שמפחיתים חרדה באופן רגעי. טיפול ממוקד משנה את היחס למחשבות ומקטין את התגובות הטקסיות.
קיימים שינויים במבנה ובתפקוד מוחי אצל חלק מהחולים. מעגלים עצביים מסוימים (CSTC) ונוירוטרנסמיטורים כמו סרוטונין, דופמין וגלוטמט מעורבים בתהליכים.
גורמים דמוגרפיים, אישיותיים וסביבתיים יכולים להעלות את הסיכון. בהתחלה המגדר והנוכחות של טיקים קשורים לדפוס הופעת ההפרעה.
OCD מתחיל בדרך‑כלל בגיל צעיר ונמשך זמן רב. הגיל החציוני לתחילת המחלה בארה"ב הוא כ־19.5. כ־25% מהמקרים מתחילים לפני גיל 14. בחלק מהמקרים קיימת רמיסיה טבעית, אך ללא טיפול ההפרעה לעיתים קרובות כרונית.
מחקרים על מניעה והתערבות מוקדמת מוגבלים. אפשרויות כוללות חינוך פסיכולוגי ותמיכה משפחתית שמפחיתה אקמודציה לטקסים.
הטיפול היעיל ביותר משלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) עם דגש על חשיפה ומניעת תגובה (ERP) ותרופות ממשפחת ה־SSRI. CBT הוא טיפול מבוסס ראיות וכולל חשיפה מדורגת לגירויים מעוררי חרדה, תוך מניעת ביצוע טקסים. תרופות SSRI (מעכבות קליטת סרוטונין) יעילות בדרך‑כלל, והן ניתנות במינונים הגבוהים יותר מאשר במצבים אחרים. כשתרופות אלה לא מספקות מענה מלא, שוקלים החלפה או הוספת תרופות משלימות, כמו נוגדי פסיכוזה לא טיפוסיים או טיפולים שפועלים על גלוטמט.
בטיפולים עמידים קיימות אפשרויות מתקדמות כמו גירוי מוחי עמוק והתערבויות נוירוכירורגיות, אך לרוב הן שמורות למקרים קשה.
הדרכה למטופל ולמשפחה חשובה. יש למנוע שיתוף פעולה משפחתי עם הטקסים (accommodation) כי זה עלול לשמר את ההפרעה.
CBT ו־ERP נחשבים לטיפול פסיכולוגי מועדף. הטיפול יכול להיות פרטני, קבוצתי או מקוון. ההצלחה תלויה בהיצמדות המטופל לתרגילים ובביצוע "שיעורי בית".
SSRI הן הבחירה הראשונה. יש להמשיך טיפול לפחות 12, 24 חודשים לאחר שיפור ולשקול המשך ארוך יותר כדי למנוע נסיגה. כ־50% מהנוטלים SSRI לא מגיעים לתוצאה מלאה. אפשרויות נוספות כוללות קלומיפרמין (תרופה ישנה יותר) ושיטות אוגמנטציה.
יש מחקרים שהציעו קשר לחוסרים תזונתיים ולנוטריאנטים מסוימים, אך הראיות אינן חזקות דיה. התערבויות משלימות כמו מדיטציה, קשיבות ופעילות גופנית עשויות לעזור, אך אין המלצה שגרתית מבוססת חותכת (נכון ל־2019).
OCD הוצגה רבות בתרבות הפופולרית, בסרטים ובסדרות. דמויות מפורסמות שתוארו כסובלות מההפרעה כללו אישים שהשפיעו על ההבנה הציבורית שלה.
הפרעה טורדנית‑כפייתית (OCD) היא מצב שבו אנשים מקבלים מחשבות מטרידות שוב ושוב. אלה נקראות אובססיות (מחשבות שמציקות). לפעמים הם עושים מעשים שוב ושוב כדי להרגיש רגוע. אלה נקראים קומפולסיות (מעשים טקסיים).
במדריכים רפואיים ההפרעה שייכת למשפחה של הפרעות שבהן יש הרגלים וטיקים.
אומרים שיש OCD אם המחשבות או המעשים לוקחים זמן רב או מקשים על החיים בבית או בבית הספר. חשוב לבדוק שאין סיבה גופנית או תרופות שגורמות לזה.
דוגמה: ילד חושש שהוא לא נעל את הדלת (אובססיה) ולכן בודק את המפתח שוב ושוב (קומפולסיה). לפעמים ילדים עושים טקסים בלי להסביר למה.
לעתים קרובות יש גם בעיות נוספות כמו חרדה או דיכאון. חלק מהאנשים מרגישים רע מאוד בגלל זה.
OCD יכול להקשות על חברות, לימודים ומשפחה. אנשים לפעמים מתביישים ולא מספרים על זה.
הפרעה זו לא נדירה. בערך 1, 2 מתוך כל 100 אנשים עלולים לסבול ממנה בשנה מסוימת. היא מתחילה בדרך‑כלל בגיל צעיר או בגיל ההתבגרות.
OCD נובע מפירוש שגוי של מחשבות, שילוב של גנים וסביבה, ושינויים בתקשורת של חלקים במוח. לפעמים יש היסטוריה משפחתית.
הטיפולים העוזרים ביותר הם שיחה וטכניקות חשיפה שמלמדות לא לעשות את הטקסים (CBT ו־ERP). יש גם תרופות שנקראות SSRI (עוזרות לחומר כימי במוח בשם סרוטונין). כשצריך, משפחה עובדת יחד עם המטפל.
משפחה יכולה לעזור על ידי לא להשתתף בטקסים, וללמוד לתמוך בלי לעזור להתנהגויות שומרות. חשוב להביא עזרה מקצועית מוקדם.
הרבה ילדים משתפרים עם טיפול. לפעמים הבעיה חוזרת, ולכן המשך תמיכה חשוב.
יש סיפורים וסדרות שמציגים דמויות עם OCD. זה עוזר להבין שהמצב אמיתי וניתן לטיפול.
תגובות גולשים