התקופה הביזנטית בארץ ישראל

התקופה הביזנטית (הנקראת גם שלהי העת העתיקה) נמשכה מהמאה ה-4 עד לכיבוש הערבי של ארץ ישראל בסביבות 640. המעבר מהשלטון הרומי לביזנטי נקשר לעלייתו של קונסטנטינוס ב-324, כשאחריו הנצרות התחילה להתבסס כדת מועדפת ולבסוף כדת המדינה. מבחינה מדינית ניתן להקביל את תחילת השלטון הביזנטי לפיצול האימפריה ב-395 לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון.

בשנת 409 הורה תאודוסיוס השני לחלק מחדש את הפרובינקיות. ארץ ישראל חולקה לפלשתינה פרימה (יהודה ושומרון ומישור החוף), פלשתינה סקונדה (גליל והגולן) ופלשתינה טרטיה (הנגב ועבר הירדן הדרומי).

בזמן זה הנצרות התרחבה מאוד. הקיסר קונסטנטינוס ואמו הלנה קידמו בניית כנסיות גדולות. הלנה זיהתה, לפי המסורת, מקומות קשורים לישו בירושלים ובביתי לחם, ובזכותם נבנתה הבזיליקה על אתר הקבר. במהלך התקופה נבנו כנסיות רבות, ונוצרה "גאוגרפיה קדושה", מאמץ לזהות ולסמן את אתרי הקודש. ירושלים הפכה לעיר קדושה לנוצרים ואוכלוסייתה נוצריתה; היהודים נאסרו להתגורר בה.

הדו-קיום לא היה שקט: פלישות של הונים, אשורים וגויים אחרים הפכו שכיחות במאות ה-4 וה-5. במאה ה-5 פרצו מרידות וניסיונות פלישה נוספים שגרמו להרס ונזקים מקומיים.

המדיניות כלפי היהודים השתנתה לפי הקיסר. בתחילת התקופה נשיאות הסנהדרין (מוסד דין יהודי) נחלשה. קונסטנטינוס השני החריף צעדים כלכליים נגד היהודים, ומרד פרץ בציפורי. הקיסר יוליאנוס תמך ביהודים לזמן קצר. בעשורים הבאים הוטלו עוד הגבלות: איסורים על הגיור, פגיעה בבתי הדין, ואיסור מגורים בירושלים. עם מותו של רבן גמליאל השישי ב-429 בוטלה הנשיאות בארץ.

הביזנטים לחמו לאורך הדורות עם האימפריה הפרסית הסאסאנית. פלישות חוזרות ונשנות הגיעו לשיאה בתחילת המאה ה-7. ב-614 כבשו הפרסים חלקים מארץ ישראל, כולל ירושלים, אך נכשלה שליטת הפרסים נמשכה שנה בלבד. ב-628 הביזנטים החזירו את השליטה, אך העימותים השאירו את הארץ מותשת.

המאבק המתמשך והחלשות הגבול אפשרו לשבטים ערבים מוסלמים לכבוש חלקים גדולים. ב-636 נכבשה הפרובינקיה, וב-638 נכבשה ירושלים. עד 650 השלימו המוסלמים כיבוש של כל ארץ ישראל, וסוף התקופה הביזנטית נקבע.

האוכלוסייה כללה בעיקר נוצרים, יהודים ושומרונים, וגם אליליים וערבים סרקינים. בשלהי המאה ה-4 מנתה הארץ כ-800 אלף עד 1.1 מיליון תושבים, כשהיהודים היוו כ-250, 350 אלף. במאות ה-5 וה-6 יש הערכות של כ-1.5 מיליון תושבים, ובשלהי התקופה האוכלוסייה המשועררת עלתה למיליונים. מהלך התקופה סימן עליה בתהליך העיור; כשליש מהאוכלוסייה התגוררה בערים.

רוב תושבי הארץ הפכו לנוצרים; היא כללה שכבות חברתיות שונות, יווניות וסוריות-ארמיות. היהודים צומצמו ברובם ליישובים בגליל המזרחי ובמרכזים כגון טבריה וציפורי. השומרונים נחלשו מאוד אחרי דיכוי מרידותיהם, ומספרם ירד בצורה חדה.

הערבים לא נטמעו לחלוטין; רבים חיו בגבולות ובאזורי המדבר כבדואים.

החקלאות, ובעיקר יין, הייתה חשובה. נמליות כמו אשקלון ועזה שימשו מרכזי סחר לייצוא יין. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על גתות רבות באזור, והיין הארץ־ישראלי נשלח לאזורים רחוקים באימפריה.

התקופה הביזנטית החלה במאה ה-4 וסיימה סביב 640. זו תקופה שבה רוב התושבים בארץ הפכו לנוצרים. קיסר בשם קונסטנטינוס עזר להפוך את הנצרות לדת חשובה.

ארץ ישראל חולקה לשלושה חלקים גדולים. חלק אחד היה הגליל, אחד היה יהודה והחוף, ואחד הנגב.

נבנו כנסיות רבות. אמא של קיסר קונסטנטינוס, הלנה, ביקרה בירושלים. היא בחרה מקומות שקשורים לישו, ובנו שם כנסיות גדולות. ירושלים הפכה לעיר שקוראים לה "קדושה" לנוצרים.

החוקים השתנו לפי הקיסר. לפעמים היה רדיפה של היהודים. אסרו על יהודים לגור בירושלים. קהילות יהודיות נותרו בעיקר בגליל.

היו קרבות עם הפרסים במשך שנים רבות. ב-614 הפרסים כבשו חלקים מהארץ למשך זמן קצר. בסוף העניין, שבטים ערבים כבשו את הארץ במאה ה-7.

בתקופה חיו בארץ יהודים, נוצרים ושומרונים. הרבה אנשים חיו בערים, אך רובם עבדו בחקלאות. היין היה תוצר חשוב, ויצאו יינות מארץ ישראל למדינות רחוקות.