ויליאם ג'נינגס ברייאן (1860, 1925) היה מנהיג ליברלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הוא התמודד לנשיאות שלוש פעמים (1896, 1900, 1908) ונחשב לנואם מבריק. ברייאן ייצג את נברסקה בקונגרס ושירת כמזכיר המדינה (שר החוץ) של ארצות הברית תחת וודרו וילסון, 1913, 1915. הוא היה נוצרי פרסביטריאני דתי, תומך בדמוקרטיה עממית, פעיל שלום ומתנגד לדרוויניזם (תורת האבולוציה של דרווין) מסיבות דתיות וחברתיות. ברייאן הובל תנועה ל"כסף חופשי", הצעה להצמיד את המטבע גם לכסף (כסף כסלע־מתכת) כדי להגדיל את כמות הכסף בשוק, ולחולל אינפלציה שתקל על החקלאים לשלם חובות.
ויליאם נולד באילינוי, במשפחה דתית. בגיל צעיר למד בבית ובלימודים פורמליים. אחרי לימודי משפטים שימש עורך דין ועבר לנברסקה. נכנס לקונגרס ב-1890 ונבחר שוב ב-1892. ב-1894 הפסיד בניסיון לרוץ לסנאט.
ברייאן הפך לסמל של תומכי הכסף החופשי מול תומכי "תקן הזהב" (הצמדת המטבע לזהב בלבד). במשבר הכלכלי של אותה תקופה חקלאים רבים רצו יותר כסף במחזור. ברייאן היה נואם מרכזי וייסד ליגות לתמיכה במדיניותו. בהדרגה הוא הפך למועמד הדמוקרטי לנשיאות.
ברייאן נאם בוועידה הלאומית ונאום "צלב הזהב" שלו הבהיר שהנושא הכלכלי קשור לצדק חברתי. הנאום עורר התלהבות רבה, ובסיוע קולות הדרום והמערב הוא קיבל את המועמדות. סגנו היה ארתור סוול, עשיר שתמך בכסף חופשי.
ברייאן היה מועמד צעיר, בעל קהל כפרי רחב. מקינלי, המועמד הרפובליקני, התמקד במכס מגן ותמך בתקציב גדול. ברייאן ערך מסע נאומים ארוך ברחבי המדינה כי לא היה לו משאבים גדולים. הוא דיבר בעיקר על כסף חופשי, רפורמות נגד מונופולים והגנה על העובדים.
ברייאן נסע ברכבת ונסע אל יותר מ-27 מדינות. הוא נאם מאות פעמים בעשרות ערים, לפעמים כמה נאומים ביום. בשיאה הוא נסע כ-29,000 קילומטרים ונאם לפני מיליוני מאזינים.
הרפובליקנים תיארו אותו כפופוליסט וקיצוני. חלק מהדמוקרטים המסורתיים ניסו להפיל אותו ולתמוך במועמדים אחרים. למרות זאת, כוחה של המסורת הכפרית והפופולאריות של מדיניות הכסף החופשי החזיקה לו קהל גדול.
בבחירות 1896 מקינלי ניצח עם כ-51% מהקולות, וברייאן קיבל כ-47%. ברייאן ניצח בדרום ובמערב, אך הפסיד במזרח ובערים התעשייתיות.
בתחילת מלחמת ארה"ב, ספרד ברייאן תמך במלחמה כדי לקדם חירות בקובה ובפיליפינים. לאחר מכן תמך בהסכם פריז, אך שינה עמדתו והתנגד לאימפריאליזם ולסיפוח ארצות זרות.
בבחירות 1900 ברייאן רץ כנגד מקינלי שוב, הפעם עם דגל אנטי-אימפריאליזם. הרפובליקנים ניצלו תקציב גדול ותוקפו את ברייאן. מקינלי ניצח שוב, והפופוליסטים איבדו השפעה.
ברייאן ניסה שוב ב-1908 והציע מס הכנסה, מס ירושה ושקיפות במימון בחירות. הוא תקף מונופולים ותמך ברגולציה. הוא הפסיד לויליאם טאפט, וקיבל 162 אלקטורים לעומת 321.
לאחר ההפסדים השתמש ברייאן בכישוריו כנואם לפרנסה. הוא נאם רבות על נצרות, מוסר, שלום ורפורמות חברתיות. ב-1899 ייסד את העיתון The Commoner וקרא לפירוק מונופולים ולפיקוח על מסילות רכבת.
וילסון מינה אותו למזכיר המדינה ב-1913. ברייאן ניסה לקדם בוררות בינלאומית ומניעת סכסוכים. במלחמת העולם הראשונה רצה לנהוג בנייטרליות מוחלטת. אחרי הטבעת ה"לוסיטניה" ודרישות וילסון, ברייאן התפטר ב-1915 במחאה על המדיניות כנגד גרמניה.
ברייאן תמך בתיקון ה-18 שאסר מכירת אלכוהול (חוק היובש). הוא נטל חלק בקמפיינים נוצריים למען האיסור. בהמשך עסק גם בנדל"ן בפלורידה ונחל הצלחות כלכליות שקיננו בועה פיננסית שהתמוטטה אחרי מותו.
ברייאן התנגד לאבולוציה (תורת דרווין) מטעמים דתיים ומוסריים. הוא חשש שהרעיון יוביל ל"דרוויניזם חברתי", שימוש בתיאוריה להצדקת ניצול החלשים. הוא קרא להגבלה על לימוד האבולוציה בבתי ספר.
ברייאן השתתף במשפט הקופים בטנסי, בו נאסר הוראת האבולוציה. הוא נבחן על התנ"ך ועל עמדותיו. התקשורת ביקרה אותו כלא משכיל. בסופו של דבר פסק הדין בוטל מסיבות טכניות.
חמישה ימים לאחר תום משפט הקופים, ב-26 ביולי 1925, מת ברייאן בשנתו מסיבוכי סוכרת.
ברייאן נזכר כאחד הנואמים המשפיעים של תקופתו ומנהיג העם הפשוט במפלגה הדמוקרטית. הוא קידם מדיניות פרוגרסיבית כמו פיקוח על מונופולים, שכר מינימום ורפורמות חברתיות. היסטוריונים מעריכים אותו כמוביל שהשפיע על הדמוקרטים הליברלים הבאים, אך גם מבקרים את עמדותיו הגזעניות ואת חולשתו המדינית כמזכיר מדינה.
ויליאם ג'נינגס ברייאן (1860, 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי ונואם גדול. הוא רצה לנשיאות שלוש פעמים. ברייאן דיבר הרבה בשטח ועשה מסעות ארוכים ברכבת כדי לדבר עם אנשים.
ברייאן נולד באילינוי. למד משפטים והפך לעורך דין. עבר לנברסקה והיה חבר קונגרס.
ברייאן תמך ב"כסף חופשי". זה אומר להדפיס כסף גם על בסיס כסף (מתכת), לא רק זהב. הוא רצה שעובדים וחוואים יוכלו לשלם חובות ביתר קלות.
בוועידה בד Chicago ברייאן נשא נאום חזק שנקרא "צלב הזהב". הקהל אהב אותו והוא נבחר כמועמד הדמוקרטי.
ברייאן נסע ברכבת ונאם המון. הוא לא היה עשיר. הוא דיבר על צדק לכל האנשים ושליטה של העם בממשלה.
הוא ראה הרבה מקומות ונאם מאות נאומים. אנשים הגיעו לשמוע אותו ולתמוך ברעיונותיו.
רבים היו נגדו והגידו שהוא קיצוני. חלק מאנשי המפלגה שלו לא אהבו אותו. זה לא עצר אותו מלהמשיך לדבר.
בבחירות 1896 הוא הפסיד לויליאם מקינלי. הוא זכה פחות קולות בערים ובאחדות המדינות המפותחות.
בתחילה ברייאן תמך במלחמה מול ספרד. אחר כך חשש מאימפריאליזם, משלטון ארצות אחרות על עמים אחרים.
ב-1900 הוא רץ שוב ונחזה כמתנגד לאימפריאליזם. מקינלי ניצח שוב.
ברייאן רץ פעם שלישית ב-1908. הוא קרא לשקיפות בכספים בבחירות ולמס הכנסה. הוא הפסיד לטאפט.
לאחר ההפסדים הוא המשיך לנאום ולכתוב. ייסד עיתון שנקרא The Commoner וקרא לרפורמות בכלכלה.
ב-1913 הנשיא וילסון מינה אותו למזכיר המדינה. זהו תפקיד של מי שאחראי על היחסים החיצוניים של המדינה. הוא ניסה למנוע סכסוכים. ב-1915 הוא התפטר בגלל חילוקי דעות על מדיניות מלחמה.
ברייאן תמך בחוק שאסר מכירת אלכוהול. הוא דיבר הרבה לטובת החוק ועזר לקדם אותו.
ברייאן לא אהב את רעיון האבולוציה (רעיון שמסביר איך החיים משתנים עם הזמן). הוא חשב שזה פוגע בערכים דתיים ומוראליים.
ברייאן השתתף במשפט שבו נבחנה הוראת האבולוציה בבתי ספר. התקשורת תקפה אותו. לפסיקה היו בעיות טכניות והיא בוטלה אחר כך.
כמה ימים אחרי המשפט, ב-26 ביולי 1925, ברייאן מת בשנתו מסיבוכי מחלת הסוכרת. הוא היה בן 65.
ברייאן נזכר כנואם גדול שהביא קולות מהכפרים. הוא עזר לקדם רפורמות בחברה, אך גם עורר מחלוקות על דעותיו הדתיות ועל יחסו לקבוצות מסוימות.
תגובות גולשים