חוק איסור הונאה בכשרות

חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, קובע שהתחייבות לתת תעודת כשרות (אישור רשמי שמוצר או בית אוכל עומדים בכללי הכשרות) היא בסמכות הרבנות הראשית ולרבנים שהוסמכו על-ידה. גם הרבנות הצבאית רשאית לתת תעודות עבור מקומות שמשרתים את מערכת הביטחון.

החוק אוסר על בעל בית אוכל להציג בכתב שהמקום כשר ללא תעודת כשרות. בעלי עסקים שמחזיקים תעודה לא יגישו מוצר שלא עומד בכללי כשרות לפי הדין. הכללים חלים על ייצור, מכירה והגשה במסעדות. גופי כשרות פרטיים ניסו לעקוף את האיסור על ידי שימוש ב"בהשגחת" במקום המילה "כשר"; בג"ץ פסק שדרך זו אסורה גם היא. מוצרים מיובאים יוכלו להימכר ככשרים רק לאחר אישור הרבנות הראשית.

הרבנות המקומית מעמידה משגיחים (אנשים שבודקים שמירה על כללי הכשרות). משגיחים לעיתים מקבלים שכר מבעלי העסק, דבר שמעורר טענות לניגוד אינטרסים. לפיכך הוחלט להעביר את שכרם דרך חברת כוח אדם. בנוסף, יש מפקחים שמקבלים שכר מהרבנות ופוקחים על עבודת המשגיחים.

החוק אושר ב-1983 ונכנס לתוקף באותה שנה. בתיקון מ-1991 נוספה סמכות לשר הדתות לקבוע אגרה על תעודת כשרות למצרכים מיובאים. בתיקון מ-2005 הוכנס הצורך לציין על מצרכים מיובאים אם הם חלבי, בשרי או פרווה.

רפורמה שנקבעה בחוק ההסדרים שינתה את הגישה: היא הסירה חלק מהמונופול של הרבנות על המילה "כשר". עיקרי השינוי כללו מתן אפשרות לתאגידים עסקיים ולגופי כשרות פרטיים לקבל רישיון מהרבנות, תחרות בשוק, ופיקוח ריכוזי של הרבנות על כל נותני הכשרות. הרפורמה אפשרה גם לרב עיר מנוסה לתת כשרות מחוץ לתחום עירו, והקלה על מתן כשרות למוצרים מיובאים. שינויים אלו עוררו התנגדות חזקה מצד חלק מהרבנים הראשיים והמנהיגים הדתיים, והפעלת הרפורמה נדחתה מחשש למתחים ולחוסר הסכמה רחבה.

בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק) דן מספר פעמים בשאלת התנאים שאפשר להעמיד לקבלת תעודת כשרות. הפסיקה קבעה כי הרבנות צריכה להתחשב רק בדיני הכשרות ולא להציב תנאים שאינם קשורים ישירות לכשרות. דוגמאות בולטות כללו החלטות של בג"ץ שניתנו נגד סירוב לתת תעודה בשל אירועים תרבותיים במקום, והחלטות שעסקו במשחטות ובמכירת מוצר לא כשר לצד מכירת מוצר כשר. בג"ץ דרש גם לשנות את הקשר הכלכלי בין משגיחים למסעדות.

החוק מאפשר קנסות על מי שמציג תעודת כשרות ללא אישור הרבנות. לאורך השנים התקיימו עתירות של בעלי עסקים שביקשו להציג עצמם ככשרים ללא תעודה מהרבנות. פסקי דין שונים ופרשנויות של היועץ המשפטי לממשלה קבעו גבולות להצגת מידע על סטנדרטים והשגחה. בשנת 2023 אווירה של מחלוקת ועתירות המשיכה, ובנובמבר 2025 בג"ץ קיבל עתירה שהורתה לרבנות הראשית לבחון אם ארגון צהר זכאי לרישיון כגוף נותן הכשר לפי החוק, ולהנפיק רישיון אם כן.

חוק איסור הונאה בכשרות התקבל ב-1983. החוק אומר שרק הרבנות הראשית יכולה לתת תעודת כשרות. תעודת כשרות היא אישור רשמי שמראה שמזון או מקום עומדים בכללי כשרות.

לא אפשר לכתוב על מקום שהוא "כשר" בלי תעודה. זה נכון גם למפעלים, חנויות ומסעדות. חלק מהגופים הפרטיים ניסו לכתוב "בהשגחת" כדי להראות שהמקום מפוקח. בית המשפט הגבוה לצדק, בג"ץ, אמר שזה לא מספיק. גם מוצרים מיובאים צריכים אישור מהרבנות כדי להיקרא ככשרים.

הרבנות מעמידה משגיחים שצועים לבדוק כשרות. לפעמים המשגיחים קיבלו שכר מבעלי המסעדה. זה יצר חשש שניגוד אינטרסים יפגע בכשרות. לכן העבירו את תשלום השכר דרך חברת כוח אדם. יש גם מפקחים ששומרים שהמשגיחים עושים את עבודתם טוב.

הרפורמה הקטינה את המונופול של הרבנות על המילה "כשר". היא אפשרה לחברות וארגונים פרטיים לבקש רישיון לתת כשרות. זה יצר ויכוחים חזקים בין הרבנים והרשויות. הכנסת ודדחייה של יישום הרפורמה גרמו לעיכובים.

בג"ץ החליט שהרבנות לא תכניס דרישות שלא קשורות לכשרות כשנותנת תעודה. היו מקרים בהם בג"ץ נתן צו לרבנות לתת תעודה, ולפעמים הוריד את התנאים שהרבנות דרשה. גם היו קנסות נגד מי שהציג תעודה בלי אישור. בשנת 2025 פסק בג"ץ שיש לבחון אם ארגון צהר זכאי לרישיון כגוף נותן הכשר.