החקלאות הייתה הבסיס של הכלכלה ביוון העתיקה. כ־80% מהתושבים התפרנסו מעבודת אדמה וגידול בעלי חיים.
השטח היה בעיקר הררי (כ־80% ביבשה, ובאיים אף יותר). כלומר, מעט אדמה ראויה לעיבוד. האדמות שהיו לעיבוד היו לרוב טרשיות ולא פוריות; "פורייה" פירושו אדמה שמייצרת יבול רב.
האקלים היה ים תיכוני: קיץ חם ויבש, וחורף גשום וסוער לפעמים. אזורים כמו אטיקה וכרתים היו יחסית יבשים.
בעת העתיקה התבססו על דגנים, אך רוב הגידולים היו שעורה (לפי המקורות עד כ־90% מהדגנים). חיטה הייתה קשה יותר לגידול ולכן פחות נפוצה.
הקרקע ביוון התאימה במיוחד לעצי זית. שמן הזית (שמן זית) היה מוצר חשוב. עצי זית ניטעו לאורך ההיסטוריה, אבל נדרשו שנים רבות עד הייצור הראשון, כ־20 שנה עד שהם מניבים.
גם גפנים (לגידול ענבים) היו נפוצים, והן דרשו יותר טיפול. ליד הבתים נשתלו ירקות פשוטים, עצי פרי ועשבי תבלין.
בעלי החיים שייצגו עושר היו בעיקר עזים וכבשים. הן סיפקו בשר, חלב וצמר, ומתאימות לקרקע ההררית יותר מבקר.
בקר ופראים גדולים אחרים היו נדירים. סוסים הוחזקו בעיקר על ידי עשירים ובאזורים מיוחדים כמו תסליה.
הרועים היו מעבירים את העדרים בין ההרים בקיץ ובין העמקים בחורף. על העברת הצאן הוטלו לעתים מיסים.
עץ שימש בעיקר לבנייה ולעגלות. היערות נגזזו, ולכן הים היה צריך לעתים יבוא עצים לבניית ספינות.
גידול דבורים נתן דבש, שהיה מקור הסוכר העיקרי שנמצא ביוון.
הידע על שיטות העיבוד מגיע בעיקר מספרים כמו "מעשים וימים" של הסיודוס ו"אואקונומיקוס" של קסנופון.
המסיק של הזיתים נעשה בסתיו-חורף, בעבודה ידנית או בהכרה באמצעות מקלות. הזיתים הונחו בתבניות לתסיסה ואז נסחטו כדי להוציא שמן.
החקלאים השתמשו בתחלופה דו־שנתית, כלומר החליפו את הגידולים מדי שנה כדי לשמור על פוריות הקרקע. שיטות הטחינה והקציר היו ידניות, וגרעינים הופרדו בעזרת דיש, בעלי חיים שדרסו את הקש.
היין הכינו מנסיעת ענבים ברגליים, והחומרים נשמרו בכלים גדולים לתסיסה.
למרות הטכנולוגיה המוגבלת, רק בתקופה הרומית הוכנסו שיפורים כמו טחנות מים.
הבעלות על האדמות הייתה לא אחידה. רוב השטחים היו בבעלות בעלי קרקעות גדולים, והחקלאים הקטנים התקשו להתפרנס.
משבר הקרקע נפתר בחלקו על ידי רפורמות של סולון ב־594 לפנה"ס. סולון אסר על עבדות בגלל חובות ונקט צעדים לעזור לאיכרים, בין היתר על ידי יצירת עבודות ציבוריות שמומנו על ידי עשירים. עבודות אלה נקראו ליטורגיה (ליטורגיה = התחייבויות ציבוריות שמממנים עשירים).
בספרטה ניתנו חלוקות קרקע לפי רפורמות ליקורגוס, וכל אזרח קיבל חלקת אדמה בין כ־10 ל־18 הקטרים. במאות שלאחר מכן חזרה הריכוזיות בקרקעות, אך השטחים הקדושים או הציבוריים נשארו משמעותיים, החוקרים מעריכים שכ־10% מהאדמות הראויות לעיבוד היו כאלה.
ברוב יוון העתיקה היו הרים. משמעות זה שיש מעט אדמה חקלאית.
האקלים הוא ים תיכוני. זה אומר קיץ חם ויבש וחורף גשום.
אנשים גידלו דגנים, אבל בעיקר שעורה. שעורה זו דגנית שגדלה טוב יותר בתנאים הקשים.
עצי זית היו חשובים. שמן זית (שמן זית) יוצרו מהזיתים. נטיעת עץ זית לקחה זמן רב עד שיפיק פרי.
היו גם כרמים לייצור ענבים. ענבים עושים יין.
ליד הבתים גדלו ירקות, תאנים ושקדיות. גדלו גם עשבי תיבול לשימוש במטבח.
היו הרבה עזים וכבשים. הן נתנו חלב, בשר וצמר. בקר היה קצת יותר נדיר.
הרועים נעו עם העדרים בין ההרים והעמקים לפי העונה.
אנשים גידלו דבורים וקיבלו דבש. הדבש היה מקור המתוק היחיד שהם הכירו.
העצים נגזרו לבנייה. כשלא נשארו עצים, ייבאו עצים לבניית ספינות.
המסיק של הזיתים נעשה בסתיו. הועסקו ידיים וכלים פשוטים.
החיטה והשעורה נקטפו בקציר. גרעינים נפרדו מדש החיטה בעזרת חיות שמדרסות.
לאדמות היו בעליים שונים. היו בעלי אדמות עשירים וחקלאים קטנים.
סולון, מנהיג ב־594 לפנה"ס, עזר לחקלאים. הוא אסר על שבי חובות ויצר עבודות ציבוריות שממנו עשירים. זו נקראה ליטורגיה (ליטורגיה = עשירים תורמים לקהילה).
תגובות גולשים