יוונית

'''יוונית''' (אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו‑אירופאית שמקורה ביוון. היא דוברת בהיסטוריה גם בחופי אסיה הקטנה ובאיים ובאזורים באיטליה ומצפון אפריקה. בעת העתיקה היו מספר דיאלקטים (מנעדי דיבור מקומיים); החשוב בהם במישור הספרותי הוא הניב האטי/אטית, שעל בסיסו התפתחה לאחר מכן ה'''יוונית הקוינה''' - יוונית 'משותפת' שאומצה באזורים רבים בתקופה ההלניסטית.

השפה נכתבה למעלה מ־3,000 שנה. יש תיאוריות שונות לגבי המקור שלה: אחת טוענת שהיוונית הגיעה ליוון עם הגירת דוברי פרוטו‑יוונית (שפה קדומה מאוד), אחרת טוענת שהתפתחה במקום מתוך שפה הודו‑אירופאית מוקדמת. ניסיון חשוב בהתפתחות הלשון הוא המעבר מיוונית אטית לניב המשותף, הקוינה, שאותו קידם גם אלכסנדר הגדול. היוונית הקוינה נכתבה בהמשך בתרגום השבעים ובה ברית החדשה, והייתה לשפת תקשורת רחבה.

מערכת ההגייה של היוונית העתיקה כללה כ־12 תנועות, ביניהן קצרות וארוכות, ועוד צירופי דיפתונגים. האירוע המבדיל במערכת העיצורים הוא נישוף (או נשיפון), אוויר מלווה בהגיית כמה עיצורים. מערכת הטעמה הייתה פונמטית (משמעות הטון השפיעה על המילה). במורפולוגיה, כמו בשפות הודו‑אירופאיות אחרות, שמות עצם נטו לפי יחסות (מקרים), מין ומספר; לפעלים היו מודוסים, קולות וגופים שונים.

הכתב היווני הקדום ביותר המוכר הוא כתב קווי ב' (Linear B), שהוא כתב הברות שבו נכתב ניב מיקני. לוחות חרס אלו פוענחו רק בשנת 1953 על ידי מייקל ונטריס. לאחר חורבן התרבות המיקנית נעלם הכתב למשך כ־חמש מאות שנים. במאה הקלאסית אומץ האלפבית היווני, שמוצאו בכתב הפניקי, ושימש לכתיבה מאז.

היוונית של היום היא המשכית לשפה עתיקת יומין, אך השתנתה עם השנים. מאז ייסוד המדינה היוונית ב־1821 התקיימה מחלוקת בין שתי צורות רשמיות: הדימוטיקי (δημοτική), שפת העם היומיומית, וקאתארבוסה (καθαρεύουσα), צורה מטהרת המושפעת מצורות עתיקות. ניסיונות לכפות שפה טהורה נמשכו במאות ה־19 וה־20. בשנת 1976 הוכרה הדימוטיקי כשפה הרשמית. מילים יווניות עתיקות חדרו לשפות אחרות, כולל לטינית, צרפתית ואנגלית.

'''יוונית''' היא שפה מאוד עתיקה שמקורה ביוון. אנשים דיברו יוונית גם בחופים של אסיה הקטנה ובחלקים מאיטליה.

ליוונית היו כמה ניבים (דיאלקטים). ניב חשוב היה ה'''אטי''' - שפת אתונה. אחר כך הופיעה ה'''קוינה''' (יוונית 'מ gemeinsame' - משותפת). ה'''קוינה''' שימשה אחרי אלכסנדר הגדול. בה נכתבה חלק מהברית החדשה.

הכתב הישן ביותר הוא כתב קווי ב' (Linear B). זהו כתב הברות, כלומר סימן אחד מייצג הברה. כתב זה נכתב בזמנים קדומים ופוענח ב־1953. אחר כך היוונים קיבלו את האלפבית היווני מהפיניקים ושינו אותו כדי לייצג צלילים יווניים.

היוונית של היום דומה לחלק מהיוונית העתיקה, אבל שינויים קרו לאורך הזמן. לאורך שנים היו שתי צורות כתיבה ודיבור: דימוטיקי (שפת העם) וקאתארבוסה (צורה מושפעת מהעתיקה). ב־1976 קיבלו בדעים את שפת העם כצורה הרשמית.