יצחק רפאל

יצחק רפאל (ורפל) (5 ביולי 1914, 3 באוגוסט 1999) היה ממנהיגי המפד"ל (המפלגה הדתית־לאומית), חבר־כנסת ושר. זכה בפרס ביאליק ופרס הרב קוק על ספרות תורנית. שימש יו"ר מוסד הרב קוק (מוסד הוצאה ופעילות תרבותית תורנית).

נולד בסאסוב שבלב גליציה, ללימודיו המוקדמים למד אצל רבנים ובישיבות. למד גם מקצועות חול כמו מתמטיקה ופיזיקה, וסיים גימנסיה יהודית בלבוב. היה פעיל בתנועות דתיות‑ציוניות בפולין, בין היתר במייסדי בני עקיבא שם.

עלה לארץ בניסן תרצ"ה (1935). על־פי המלצת הרב מרדכי אהרנפרייז למד באוניברסיטה העברית וחיבל במדעי היהדות והיסטוריה. קיבל תואר ב' בשנת 1940 והמשיך לתואר שני.

השתתף בהגנה (ארגון ההגנה היהודי לפני קום המדינה, ארגון הגנה) וסייע במשמרות בעיר. היה מורה בבית־ספר בירושלים ופיתח שיטות להעברת היסטוריה יהודית. בהמשך נדרש על־ידי חמיו לנהל את מוסד הרב קוק, תפקיד שמילא עד מותו. עסק בעריכה ובהוצאה לאור: ערך את השבועון "במישור", הוציא כתבי־עת ונהג להרצות על חסידות והיסטוריה תורנית. היה אף פינה קבועה ברדיו קול ירושלים.

שימש בתפקידים בסוכנות היהודית, בהנהלת המגבית ובהוועד הלאומי לפני ומקבל עצמאות. בתקופת מלחמת העצמאות ניהל משרדים לטיפול בנפגעי המלחמה וכיהן כראש מחלקת העלייה עד 1953.

כיהן בכנסת ברציפות מהכנסת השנייה עד השמינית. במשך רוב שנותיו היה חבר ועדת החוץ והביטחון ובכנסת ה־3 וה־8 כיהן כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט.

היה סגן שר הבריאות בין 1961 ל־1965. בתקופה זו התעוררה פרשת תל־גיבורים; ועדת חקירה מצאה דופי בהתנהלותו והוא התפטר. הוגש נגדו כתב אישום בחשד לקבלת שוחד (שוחד = כסף או הטבה כדי להשפיע), הקשור לתרומות למוסד הרב קוק. במשפט הוא זוכה לאחר שהעד המרכזי סירב להעיד.

כיהן כשר הדתות בשנים 1974, 1976 בממשלת רבין. במהלך כהונתו נקט בגישה מתונה ביחס להתנחלויות בלתי־מאושרות, תמך בהסכם הביניים עם מצרים ב־1975, ועבד להשבת תושבים לכפרים כמו איקרית ובירעם. גישתו אהדה חלקים במפלגה אך עוררה התנגדות מצד קבוצת "צעירי המפד"ל". ב־1977 הודח ברשימת המפלגה, פנה לבית־משפט והחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים לאחר שניסיונותיו לא נתקבלו.

בשנים 1956, 1957 ערך מחקר בלונדון, וקיבל דוקטורט בספרות מארה"ב בהנחיית פרופ' שאול ליברמן. על עבודת הדוקטורט זכה בפרס ביאליק. בשנת תשמ"ו זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית.

רפאל גם שימש בתפקידים מרכזיים במוסדות המפד"ל ובהנהלת המזרחי. היה מעורב במאבק משפטי עם העיתונאית סילבי קשת סביב פרסומים עליו; הושג הסדר מחוץ לבית־המשפט.

בנו היחיד, הרב שילה רפאל, היה רב ושימש בבית הדין הרבני בירושלים. בנו נפטר עוד בחיי אביו.

פרסם ספרים תורניים וערך כתבי־עת ומוספים תורניים, וכן הוציא ספרים בעריכתו.

יצחק רפאל (5.7.1914, 3.8.1999) היה איש ציבור דתי בישראל. הוא היה חבר כנסת ושר.

נולד בעיירה בסאסוב שבגליציה. למד תורה אצל רבנים. גם למד מתמטיקה ופיזיקה. הצטרף לתנועות נוער ודת בפולין.

עלוה לארץ ב־1935. למד באוניברסיטה העברית. היה מורה בבית־ספר בירושלים.

השתתף בהגנה (הגנה = ארגוני הגנה של היהודים לפני הקמת המדינה). ניהל את מוסד הרב קוק (מוסד = מקום שעוסק בהוצאה לאור ופעילות תורנית).

הוציא עיתונים תורניים והרבה להרצות על חסידות (חסידות = תנועת דת יהודית עם סיפורים רוחניים). דיבר ברדיו על נושאים דתיים.

כיהן בכנסת שנים רבות, מ־כנסת מספר 2 עד 8. היה גם סגן שר הבריאות. בתקופתו התעוררה מחלוקת גדולה שנקראה פרשת תל־גיבורים. הוא התפטר והיה חשוד בשוחד (שוחד = כסף להטות החלטה), אך בסוף זוכה.

בשנות ה־70 שימש כשר הדתות. עמד נגד פעולות בנייה לא מאושרות ותמך בהסכמים עם מצרים ב־1975.

זכה בפרסי ספרות חשובים, למשל פרס ביאליק ופרס הרב קוק. בסוף חייו נטש את הפוליטיקה.

בנו, הרב שילה רפאל, היה רב בירושלים. בנו נפטר עוד לפניו.