לאוטה

לאוטה (או לוט, קַתְרוֹס) היא כלי מיתר.
הלאוטה המודרנית התפתחה מהעוד הערבי, שנקרא גם אל־עוד. עוד הוא כלי מיתר ערבי.
למרות שהמראה דומה, הלאוטה בנויה מעץ שונה ומנוגנת בסגנון אחר מהעוד. בעוד שהעוד מנוגן במפרט ומשמש כלי מלודי, הלאוטה יש לה סריגים (חצאי תיבות שעל צוואר הכלי) והיא מנוגנת באצבעות.
הניגון באצבעות מאפשר פוליפוניה, נגינת כמה קולות או צלילים בו־זמנית, ואקורדים, כלומר שילוב של צלילים ביחד.

הלאוטה הגיעה לאירופה בימי הביניים והפכה לפופולרית בתקופת הרנסאנס. היא שימשה ככלי סולו וככלי ליווי לזמרים ולהרכבים מוזיקליים.
מספר המיתרים גדל עם הזמן. בתחילת הרנסאנס הייתה נפוצה לאוטה עם שישה מיתרים (חמישה זוגות ומיתר גבוה בודד). בהדרגה הוסיפו מיתרי בס נוספים.
בסוף הרנסאנס ובתקופת הבארוק התפתחו צורות חדשות כמו הארכילאוטה והתֵיאוֹרבּוֹ. תֵיאוֹרבוֹ הוא לאוטה עם צוואר ארוך ותוספת מיתרי בס. תצורה זו הרחיבה את טווח הצלילים של הלאוטה.
רוב הרפרטואר הכתוב ללאוטה מתקופות הרנסאנס והבארוק נרשם בטאבלטורה. טאבלטורה היא שיטת כתיבה שמראה היכן להניח את האצבעות ולפרוט על המיתרים, בשונה מתווים שמראים רק את הגובה של הצלילים.
לקראת אמצע המאה ה־18 השתנו ההרכבים המוזיקליים באירופה, והלאוטה איבדה את מעמדה ככלי סולו וביסו קונטינואו.
מלחינים שכתבו ללהקה או ליחיד עבור הלאוטה כוללים בין היתר אנטוניו ויוואלדי, יוהאן סבסטיאן באך, סילביוס לאופולד וייס וג'ון דאולנד.

לאוטה היא כלי עם מיתרים. מיתר זה חוט שיוצר צליל.
הלאוטה הגיעה מהעוד הערבי. עוד הוא כלי מיתר שממנו התפתחה הלאוטה.
לאוטה בנויה מעץ ומנוגנת באצבעות. יש לה סריגים על הצוואר. סריגים עוזרים לשים את האצבע במקום הנכון.
כשמנגנים באצבעות, אפשר להשמיע כמה צלילים יחד. זה עושה צליל עבה ומלא.
הלאוטה באה לאירופה בימי הביניים. בתקופת הרנסאנס היא הייתה פופולרית כסולו ולליווי זמרים.
בתחילה היו לה שישה מיתרים. אחר כך הוסיפו מיתרי בס להוריד צלילים לעומק.
התֵיאוֹרבּוֹ הוא לאוטה עם צוואר ארוך ועוד מיתרים. מיתרי הבס עוזרים לנגן צלילים נמוכים.
המוזיקה ללאוטה נכתבה בטאבלטורה. טאבלטורה מראה איפה לשים את האצבע.
מאוחר יותר, באמצע המאה ה־18, הלאוטה הפכה לפחות נפוצה.
מלחינים ידועים שכתבו לכלי הם יוהאן סבסטיאן באך ואנטוניו ויוואלדי.