מורה הנבוכים

"מורה הנבוכים" נכתב על ידי רבי משה בן מימון (הרמב"ם) במאה ה-12 בערבית יהודית. שמו הערבי המקורי הוא דלאלה אלחאירין (دلالة الحائرين), שמשמעותו המילולית היא "הוראת הנבוכים". המתורגמן העברי הראשון, שמואל אבן תיבון, קרא לו "מורה הנבוכים" והשם הזה התקבע.

הרמב"ם החל בכתיבתו בשנת 1187 וסיים בערך ב-1191. את הספר כתב בעיקר עבור תלמידו ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון. מטרתו הייתה לענות על ספקות שעומדים בפני מאמין שרוצה גם להבין את האמונה באופן רציונלי. הספר מנסה להשוות בין דעת תורנית לשיקולים פילוסופיים ולהסביר אמונות ומצוות בעזרת היגיון והוכחות.

השיטה של הרמב"ם רציונלית. הוא מסביר רעיונות כמו אחדות האל, נבואה (חוויית תקשורת עם האל), השגחה וטעמי המצוות בעזרת הסברים הגיוניים. חלקים מעבודתו מושפעים מהפילוסופיה היוונית, בעיקר מאריסטו, אך דרך מתווכים מוסלמים כמו אל-פאראבי ואבן סינא. יש גם השפעות מתרבות ה'כלאם' (שיטה תאולוגית מוסלמית שעוסקת בדיון שקול), אך הרמב"ם פעל אחרת: הוא הביא את הפירוש הדתי תחת מבחן השכל.

הרמב"ם גם טמן חלקים מהחוכמה בצורת רמזים. במבוא הוא מזכיר שהוא הסתיר עקרונות עמוקים, כך שרק המשכיל יוכל לפתוח את ה'צופן'.

הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, בנוסף להקדמה.

הרמב"ם דן בהבדל בין השכל של האל לשכל האדם. אצל האל ההשכלה היא מצב קבוע; אצל האדם ההשכלה זמנית. הוא טוען שהאל וידיעתו הם אחד, וקורא להבין את טבע האל באופן שמקשר בין מחשבה למעשה.

הרמב"ם רואה במצוות אמצעי לשיפור החברה ולחינוך האדם מבחינה מוסרית ורוחנית. הוא מסביר מצוות כמו הקרבת קורבנות וחוקי כשרות גם בהקשר היסטורי וחברתי. חלק מהאיסורים נועדו למנוע פגיונות דתיות ולפתח שליטה עצמית ובריאות.

הרמב"ם טוען ששילוב של תכונות טבעיות, השכלה ותהליך חינוכי מאפשר לאדם להתקדם רוחנית ולעתים להגיע לרמת נבואה (מצב גבוה של הבנה רוחנית).

הקבלה של הספר הייתה מעורבת. באזורים מוסלמיים רבים קיבלו אותו יחסית יותר בחום, בעוד שבקהילות אשכנזיות התעוררה התנגדות חזקה. היו מי שהחרימו או שרפו ספרים, וטענו שהעיסוק בפילוסופיה מסכן את האמונה. מצד שני היו גם מפרשים ותומכים מפורסמים, שכתבו פירושים והגנו על הרמב"ם.

הפולמוס סביב הספר נמשך מאות שנים. בהיסטוריה נרשמו גם מהלכים קיצוניים, אך עם הזמן הספר הפך לשייך למרבית המסגרות ההגותיות, אם כי בבתי מדרש שמרניים למדים אותו רק ברמת ידע מסוימת.

"מורה הנבוכים" נכתב בערבית יהודית, ולכן תורגם במהירות לעברית ולשפות נוספות. התרגום העברי הראשון המוכר הוא של שמואל אבן תיבון (הושלם ב-1224). מעט לאחריו תרגם גם יהודה אלחריזי (1225) בלשון שוטפת יותר.

במאות האחרונות הופיעו תרגומים מודרניים חשובים, בין השאר של אהרון מני, הרב יוסף קאפח, פרופ' מיכאל שורץ והלל גרשוני במסגרת מפעל "משנה תורה". הספר תורגם גם בלטינית ובשפות אירופיות רבות, ויש מהדורות מדעיות המבוססות על כתבי יד.

כתבו עליו פירושים רבים מדורות שונים. חלקם פירשו את דברי הרמב"ם באופן שמרני, וחלקם ראו בהם רמיזות אסוטריות שיש לפענח. בין הפרשנים המודרניים דנו בו חוקרים כמו ליאו שטראוס, מארווין פוקס ואחרים, וחלקם הדגישו את הפן האזוטרי של הספר.

באופן כללי, "מורה הנבוכים" נחשב לאחד הכתבים המרכזיים של הפילוסופיה היהודית. הוא השפיע על הוגים יהודים ולא יהודים, עורר וויכוחים והניע דוריים של פירושים ותרגומים.

"מורה הנבוכים" נכתב במאה ה-12 על ידי רבי משה בן מימון, שנקרא הרמב"ם. הספר נכתב בערבית יהודית. ערבית יהודית היא ערבית שכתבו בה יהודים בעבר.

הספר נועד לעזור לאדם שיש לו שאלות על אמונה. נבוך פירושו אדם עם שאלות. הרמב"ם רוצה להסביר אמונות ומצוות בעזרת חשיבה ברורה. פילוסופיה פירושו חשיבה על שאלות גדולות.

הוא דן על אלוהים, נבואה (איך אדם מקבל מסר רוחני), השגחה וטעם המצוות. הוא הושפע מאריסטו והוגים מוסלמים, אבל גם היה שונה מהם.

הספר מחולק לשלושה חלקים ויש לו הקדמה.

הרמב"ם אומר שהמצוות עוזרות לאדם ולחברה להיות טובים יותר. חלק מהחוקים נועדו לשמור על הבריאות ולהרחיק עבודה זרה.

לספר היו אוהבים ומתנגדים. חלק מהאנשים אהבו את הרעיונות. אחרים חששו מהפילוסופיה וחרמו את הספר. עם הזמן הרבה אנשים קיבלו את הספר, אבל יש קהילות שממליצות ללמוד אותו רק בגיל ובידע מתאים.

התרגום הראשון לעברית נעשה על ידי שמואל אבן תיבון במאה ה-13. אחר כך תרגמו ושינו את הספר עוד אנשים. יש גם פירושים שנכתבו על הספר במשך מאות שנים.

בסופו של דבר, "מורה הנבוכים" הוא ספר שמערב אמונה וחשיבה. הוא עזר לדורות להבין איך אפשר להאמין ולחשוב יחד.