מיקוריזה

מיקוריזה (על פי האקדמיה: שֻׁתְּפָנוּת פטרייה, שורש) היא הדדיות בין תפטיר של פטרייה ובין שורשי הצמח.

השם נובע מיוונית: "מיקו" = פטרייה, "ריזה" = שורש. תפטיר הוא רשת קורים של הפטרייה שמתרחבת באדמה.

במערכת זו גם הפטרייה וגם הצמח מרוויחים. הפטרייה מקבלת פחמימות וסוכרים מהצמח. הצמח מקבל מהמיקוריזה מינרלים חשובים, כי קורי התפטיר מקטנים את שטח הפנים ומסייעים בספיחה. הרבה צמחים אינם מפתחים טוב בלי מיקוריזה.

הזרימה הציטופלסמית בתוך התפטיר מהירה יותר מהתנועה האוסמוטית הרגילה בשורשים, ולכן המיקוריזה יכולה להעביר מינרלים וחומרים במהירות בין שורשים שונים. הצמח משלם על כך באנרגיה, הוא מעביר לפטרייה סוכרים ותוצרים נוספים כמו עמילן, שומנים וחלבונים. בנוסף, הפטרייה מציעה לצמח הגנה מפני מחלות ופתוגנים באדמה.

נהוג לשייך את המיקוריזות לשני סוגים עיקריים:
אקסומיקוריזות, קורי הפטרייה לא חודרים לשורש. הם יוצרים רשת צפופה סביב השורש. סוג זה נפוץ באזורים ממוזגים ועוזר לעצים לעמוד בשינויים עונתיים.
אנדומיקוריזות, הקורים חודרים לתוך השורש. סוג זה נפוץ יותר ומופיע בכ־80% מהצמחים הווסקולריים. כאן החיבור בין תאי הצמח לתפטיר עמוק יותר, אך הפטרייה יוצאת החוצה בשטח קטן יחסית.

טיפוח מיקוריזה בגידולים חקלאיים מעלה יבולים, מפחית זיהום מי תהום ותורם לספיחת גזי חממה בקרקע.

מיקוריזה היא חברות בין פטרייה ובין שורשי צמח.

המילה מורכבת מ"מיקו" שפירושו פטרייה, ו"ריזה" שפירושו שורש. תפטיר הוא רשת קורים של הפטרייה.

הפטרייה מסייעת לצמח למצוא מינרלים במים ובאדמה. הצמח נותן לפטרייה סוכרים שהוא מייצר בפוטוסינתזה. רוב הצמחים זקוקים לעזרה כזו.

יש שני סוגים עיקריים:
אקסו, הקורים לא נכנסים לשורש, הם עוטפים אותו מבחוץ.
אנדו, הקורים חודרים פנימה. סוג זה נפוץ בהרבה צמחים.

בחקלאות מגדלים מיקוריזה כדי לקבל יבולים טובים יותר. זה גם עוזר לשמור על מי התהום ולעזור לאדמה לקלוט גזים רעילים.