בהלכה מעילה היא שימוש בחפץ, בהמה או כסף שהוקדשו למקדש, שלא לצורך המקדש או הקרבנות. קדש = דבר שהוקדש לשירות בבית המקדש.
הדין מופיע בתורה בחומש ויקרא. במשנה ובתלמוד הבבלי הלכות המעילה מרוכזות במסכת מעילה.
מי שלקח מן ההקדש או השתמש בו חייב להחזיר את שווי החפץ בתוספת חומש. חומש = תוספת של חמישית (הסכום הכולל יוצא 125%). בנוסף יש עונש לעושה במזיד (בכוונה): לפי מקורות זה עלול להיות עונש חמור, ולמועל בשגגה (בטעות) חייב קורבן אשם, כבש בן שנה.
גם גזיזה של בהמה המוקדשת אסורה, אף אם המטרה אינה שימוש בצמר. גזיזה של בהמה מוקדשת אסורה מדרבנן (הלכה דרבנן) ואין לה עליה קורבן או תשלום חומש.
אין איסור מעילה על דברים ששימושם הותר לחלק מהאנשים. לדוגמה, בשר קרבן שמותר לאכילה לכהנים אינו נחשב למעילה. כמו כן, קול, מראה וריח אינם מעילה.
כאשר אחד מעל על חפץ מוקדש, החפץ מאבד את קדושתו ויוצא לחולין (נהפך לחפץ רגיל). מכך נובעות שתי תוצאות עיקריות: אין מעילה שנייה על אותו חפץ (“אין מועל אחר מועל”), והחפץ חוזר להיות שייך בעלמא מבחינת ממונות, כלומר הבעלים זוכה בו שוב מבחינה כספית.
דין זה חל בעיקר על חפצים בעלי "קדושת דמים", אלה שמעמדם היה קדוש בעיקר מבחינה כספית ולא כמיועד לשימוש פיזי במקדש. חפצים בעלי "קדושת גוף" (כגון בהמה ראויה להקרבה או כלי שרת שנועדו לשימוש במקדש) אינם יוצאים לחולין במעילה.
יש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר האם היציאה לחולין קורית בשוגג או במזיד. הדרישה ההלכתית נפסקה כרבי יהודה: היציאה לחולין היא בשוגג ולא במזיד.
מעילה היא לקחת או להשתמש בדברים שהוקדשו למקדש שלא לצורך המקדש. קדש = משהו שהוקדש לבית המקדש.
הדבר נזכר בתורה בויקרא. במשנה ובתלמוד יש הלכות בנושא.
מי שלוקח דבר מקודש צריך להחזירו ועוד תוספת חומש. חומש = תוספת של 20%. יש גם עונש חמור לעושה בכוונה. אם עשו בשגגה (בטעות) מביאים קורבן אשם, כבש.
גזיזת בהמה מוקדשת אסורה גם אם לא משתמשים בצמר. איסור זה הוא מדרבנן (חוק דרבנן) ולכן אין עליה קורבן או חומש.
אם מותר להשתמש בדבר רק לקבוצה מסוימת, למשל כהנים שאוכלים בשר קרבנות, זה לא נחשב מעילה. ריח ומראה של חפץ אינם מעילה.
אם מישהו מעל על חפץ מוקדש, החפץ כבר לא קדוש והופך לחפץ רגיל. אז אי אפשר לעשות על אותו החפץ מעילה שנייה. החפץ גם חוזר להיות שייך מבחינת כסף.
זה נכון בעיקר לחפצים שהקדושה שלהם היא כספית (קדושת דמים). חפצים שהקדוש בהם הוא גוף, כמו בהמה לקרבן או כלי שרת, לא יוצאים לחולין.
רבי יהודה ורבי מאיר היו שונים בשאלה מתי יוצא החפץ לחולין. ההלכה הולכת לפי רבי יהודה: זה קורה בשוגג (בטעות), לא במזיד (בכוונה).
תגובות גולשים