מערכת העצבים הפאראסימפתטית

מערכת העצבים הפאראסימפתטית היא תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית, החלק ששולט בתפקודים שאיננו שולטים בהם באופן מודע.

היא אחראית לפעולות של רגיעה ושימור כשהגוף במנוחה, כמו עיכול והפחתת תהליכים דלקתיים. המערכת גם מאטה פעולות גופניות בסיטואציות של לחץ, כדי לאפשר תגובה מאוזנת, ובמקביל מעכבת את מערכת העצבים הסימפתטית שמפעילה תגובות לחימה או בריחה.

המערכת משתמשת בקבוצת עצבים שמשחררים אצטילכולין, חומר שמעביר אותות בין תאי עצב (מוליך עצבי).

הפאראסימפתטית היא אחת משתי התת־מערכות העיקריות של ה-autonomic nervous system (המערכת האוטונומית). היא פועלת בניגוד למערכת הסימפתטית ועובדת בעיקר במצבי מנוחה ורגיעה, כדי לשמור על הומאוסטאזיס (יציבות פנימית של הגוף).

העצב המרכזי במערכת הזו הוא עצב הואגוס (vagus nerve), העצב הארוך ביותר בקרב עצבי הגולגולת. הוא מגיע לאיברים פנימיים רבים, כולל הלב, הריאות, הקיבה והמעי.

הפעלת המערכת מפחיתה קצב לב ולחץ דם, מגבירה פעילות עיכול ופרשת אנזימים, ותורמת לתחושת רוגע. שיבוש בפעילותה עלול להיות קשור לדלקות כרוניות, לחרדה, לדיכאון ואף למחלות מטבוליות.

מבנה המערכת: הנוירונים הקדם-גנגליונריים יוצאים מגרעיני גזע המוח ומאזור הסקרום בחוט השדרה (קטעים S2, S4). נוירונים שמקורם בגזע המוח יוצאים דרך עצבי הגולגולת.

עצב הואגוס מכיל סיבים תחושתיים ותנועתיים, ומחבר את המוח לאיברי המטרה. הוא משפיע על מערכת החיסון על ידי הפחתת שחרור חומרים פרו-דלקתיים, כגון TNF-α, IL-1β ו-IL- (דרך מה שמכונה "המסלול האנטי-דלקתי הכולינרגי"), ובכך תורם להורדת דלקת ולוויסון תגובות סטרס.

המונח "פאראסימפתטית" נטבע על ידי ג'ון לנגלי, והוא התבסס על ההפרדה המסורתית בין מוצא קרניאלי למוצא סקראלי, מה שהוכתר כ"המסלול הקרניו-סקראלי". עבודות מוקדמות של גסקאל זיהו עצבים כקדם-גנגליוניים וייחסו את המוצא הסקראלי לפאראסימפתטית.

מאוחר יותר התברר שהחלוקה הזאת מוטעית במובנים אנטומיים ופיזיולוגיים. המוצא הסקראלי דומה יותר לסימפתטי, והטענה שהמוצא הסקראלי פועל באופן הפוך על כלי דם מאשר המוצא המותני הופרכה. כיום רואים בפאראסימפתטית אוסף מסלולים נפרדים ולא מערכת אחידה טבעית אחת.

הפעילות הפאראסימפתטית חשובה לשמירה על הומאוסטאזיס, למנוחה ולעיכול, ולהורדת קצב לב ולחץ דם. שונות קצב הלב (heart rate variability) משמשת כאמצעי להערכת פעילות פאראסימפתטית.

מטא-רגרסיה וניתוח של 35 ניסויים קליניים מבוקרים במבוגרים הראו כי פעילות גופנית משפרת משמעותית את פעילות המערכת הפאראסימפתטית. נמצא עליה בשונות קצב הלב, שמצביעה על הגברה של השפעת העצב הווגאלי על הלב. מסקנה מעשית היא שאימונים אירוביים מסייעים לקידום תפקודה של המערכת, עם יתרונות הנראים כבר בשלבים המוקדמים של תוכנית אימונים.

המערכת הפאראסימפתטית היא חלק מהמערכת שעובדת בלי שנחשוב.

היא מרגיעה את הגוף ועוזרת לשמור עליו בשקט. היא עוזרת לעיכול ומפחיתה דלקת. היא גם מאטה את קצב הלב ולחץ הדם.

המערכת משתמשת בחומר שנקרא אצטילכולין. זהו חומר שעוזר לתאי עצב לדבר זה עם זה.

העצב הכי חשוב הוא עצב הואגוס. עצב הואגוס הוא העצב הארוך שמגיע ללב, לריאות ולבטן.

העצבים של המערכת יוצאים מהגזע של המוח ומהאזור התחתון של חבל השדרה (S2, S4).

עצב הואגוס עוזר להוריד פעילות חיסונית שעלולה לגרום לדלקת. הוא עושה זאת על ידי הפחתת שחרור חומרים שגורמים לדלקת.

השם "פאראסימפתטית" הוצע על ידי מדען ששמו לנגלי. בהתחלה חשבו שהמערכת מחולקת לחלקים קרניאליים וסקראליים. מחקרים מאוחרים יותר הראו שהחלוקה הזאת לא מדויקת.

היום רואים בפאראסימפתטית אוסף של מסלולים שונים, ולא מערכת אחת אחידה.

מחקרים על מבוגרים הראו כי פעילות גופנית משפרת את פעילות המערכת. מדידה של שינויים בקצב הלב מראה שהפעילות הווגאלית גדלה אחרי אימונים.

אימונים אירוביים טובים במיוחד, והיתרונות נראים כבר בהתחלה.