משפטי נירנברג התקיימו בנירנברג שבגרמניה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בין 1945 ל-1946. בבית דין צבאי בין-לאומי שהוקם על ידי בעלות הברית נשפטו מנהיגים בכירים של המשטר הנאצי על פשעים שונים: פשעים נגד השלום (תכנון וניהול מלחמה תוקפנית), פשעי מלחמה ו"פשעים נגד האנושות", פגיעות שיטתיות באוכלוסייה האזרחית, כולל השואה. ב־20 בנובמבר 1945 נפתח המשפט המרכזי, ובו הועמדו לדין רוב המנהיגים הבכירים שנותרו בחיים; כמה מנהיגים בולטים אחרים התאבדו ולכן לא נשפטו.
גרמניה הנאצית פלשה למדינות רבות באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. הכיבוש לווה באלימות רחבת היקף ובהשמדה, ובייחוד ברדיפות ובשמדת היהודים, שהיוו חלק מרכזי מהראיות שהובאו במשפט.
בעלות הברית (ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות וצרפת) הסכימו להקים בית דין ולנסח כללים משפטיים באמנת לונדון. נוצרו ארבעה סעיפי אישום עיקריים שמכללים את סוגי הפשעים שהנאצים הואשמו בהם.
האמנה הגדירה את סוגי העבירות: פשע נגד השלום (הגדרה של מלחמה תוקפנית), פשעי מלחמה ו"פשעים נגד האנושות", פעולה לא אנושית נגד אזרחים. האמנה היבטית גם את השאלה האם יחידים, ולא רק מדינות, יישאו באחריות פלילית.
המשפט נשא באולם גדול והשתתפו בו שופטים ותובעים מארבע המעצמות. התובע הראשי מטעם ארצות הברית היה רוברט ה. ג'קסון. עבודת התביעה כללה צוותים גדולים של חוקרים, מתרגמים ואנשי מקצוע.
כתב האישום כלל האשמות של קשירת קשר לתכנון מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. נעשה ניסיון גם להכריז על ארגונים נאציים כארגוני פשע, כדי להעמיד לדין חברים בארגונים אלה במהירות.
מספר נאשמים בכירים הועמדו לדין, ביניהם שמות כמו הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ, וילהלם קייטל, קרל דניץ ואלברט שפר. אדולף היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס לא נשפטו כי התאבדו.
התביעה הביאה מאות אלפי מסמכים, תצלומים וסרטים, לצד עדויות של ניצולים ועדים. התיעוד התרכז במקורות כתובים ובחומר חזותי, כדי להראות את היקף הפשעים והשיטה שעמדה מאחוריהם.
המשפט נפתח בנובמבר 1945. התובעים וההגנה הציגו טיעונים ראייתיים וניסו לקבוע את אחריותם האישית של כל נאשם. סרטים ותיעוד ממחנות ההשמדה הוצגו בבית המשפט והותירו רושם חזק.
בית הדין קבע כי נפל פשע מתוכנן לביצוע תוקפנות וכי רבים מהנאשמים אשמים בפשעים שהוגדרו. 12 נאשמים נגזרו עליהם עונש מוות; עשרה הוצאו להורג באוקטובר 1946, כאשר הרמן גרינג התאבד יום קודם לכן. אחרים נשלחו למאסר, וחלק זוכו.
לאחר המשפט המרכזי ערכו בעלות הברית סדרת משפטים נוספים, בעיקר בארצות הברית, בהם נשפטו רופאים, שופטים, מנהלים תעשייתיים ואיינזצגרופן. מאות נאשמים הועמדו לדין והרבה מהם הורשעו.
משפטי נירנברג קבעו עקרונות חשובים של המשפט הפלילי הבין-לאומי. הם פתחו את הדרך להעמדה לדין של יחידים על פשעים בין-לאומיים והשפיעו על בתי דין מאוחרים יותר, כמו בתי הדין ליוגוסלביה ולרואנדה, ועל הקמת בית דין פלילי בינלאומי בשנת 2002. המשפטים עוררו גם וויכוחים על בחירת הנאשמים ועל ההקשר הפוליטי של העונשים.
משפטי נירנברג התקיימו אחרי מלחמת העולם השנייה, ב־1945, 1946, בעיר נירנברג. שם נשפטו מנהיגים נאצים על פשעים קשים.
במלחמה פלשה גרמניה למדינות רבות. הרבה אנשים נהרגו. הנאצים גם רצחו מיליוני יהודים.
ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת החליטו לשפוט את המנהיגים. הם כתבו כללים לניהול המשפט.
האמנה קבעה שלושה סוגי עבירות: תכנון מלחמה תוקפנית (להתחיל מלחמה), פשעי מלחמה (הפרת חוקי הלחימה) ו"בשמו" פשעים נגד האנושות, פגיעות גדולות באזרחים.
כמה מנהיגים נאצים הובאו למשפט. חלק לא נשפטו כי מתו. חלק מהנאשמים הועמדו להורג, וחלק נשלחו לכלא.
התובעים הציגו מסמכים, תמונות וסרטים שהראו מה קרה. גם ניצולים אמרו מה הם ראו. זה עזר לשופטים להבין את העבר.
משפטי נירנברג לימדו שהאדם אחראי על מעשיו, גם במלחמה. הם עזרו לבנות חוקים ובתי דין שיטפלו בפשעים גדולים כאלה בעתיד.
תגובות גולשים