ספרות רוסית

ספרות רוסית מקיפה את הכתיבה שנוצרה ברוסיה ובמדינות דוברות רוסית. לפני המאה ה-17 רוב הכתיבה הייתה בכנסייה הסלאבונית, שפת התפילה והכתיבה הדתית. עם רפורמות פיוטר הגדול חלה מודרניזציה, הותאם האלפבית הקירילי ורעיונות אירופאיים הגיעו והשפיעו על הז'אנרים הרוסיים.

היצירה בשפה הרוסית התחילה לבצבץ במאה ה-18. נסיכים ומשכילים כמו אנטיוך קנטמיר כתבו שירה שמשלבת נאו-קלאסיציזם (חזרה לצורות ואידיאות מהעת הקלאסית) עם תוכן רוסי. משוררים כגון טרדיאקובסקי, לומונוסוב וסומרוקוב התנסו בצורות ושיפרו את השירה והדרמה הרוסית. בתקופת יקטרינה השנייה השפעת תקופת ההשכלה האירופאית ניכרה בדרמה ובסאטירה. בסוף המאה הופיעו גם קולות פוליטיים ורדיקליים כמו אצל אלכסנדר רדישצ'ב, לצד סנטימנטליות וסיפורים קצרים של ניקולאי קרמזין.

המאה ה-19 היא תקופה של חידוש וסגנונות מגוונים. ז'וקובסקי הביא אידיאליזם אירופאי לשירה, וקרילוב כתב משלים עם מאפיינים לאומיים. אלכסנדר פושקין נתפס כמנהיג הסגנון המודרני והריאליסטי; רומנטיקה והשפעות אירופאיות נשזרו ביצירה. הופיע קרע בין סלאביסטים למערביסטים, כשהמחלוקת נגעה למקום התרבות האירופית והרוסית. בסופרים כמו גוגול הופיע ריאליזם סאטירי עם נגיעות פנטסטיות. באמצע המאה התפתח ריאליזם נוקב אצל גונצ'רוב; אוסטרובסקי כתב מחזות רבים; טיצ'ב וסופרים אחרים נתנו לשירה עומק פילוסופי וחברתי.

תחת האוטוקרטיה הצארית נכתבו רומאנים פרוזאיים גדולים, לעתים ריאליסטיים ולעתים מסתוריים ומלודרמטיים. טורגנייב, דוסטויבסקי וטולסטוי יצרו רומאנים שמעמידים שאלות מוסריות וחברתיות. צ'כוב בלט בסיפורים ובמחזות, והתקופה נחשבת לזהב של הספרות הרוסית. לקראת סוף המאה התפתח סימבוליזם (שימוש בסמלים ובדימויים רוחניים) ובראשית המאה ה-20 צמחו אסכולות חדשות כמו האקמיסטים, שכללו משוררים כגון מנדלשטם ואחמטובה. לפני ומהפכת 1917 בלטו גם כותבים ריאליסטיים ופטריוטיים כגון מקסים גורקי.

אחרי המהפכה ב-1917 רבים מהסופרים היגרו וכאלו שנשארו התמודדו עם מערכת חדשה של חוקים. בתחילת התקופה השירה פורחת; שמות בולטים כוללים בלוק, יסנין ומאיאקובסקי. בשנות ה-20 ניהלו קבוצות ספרותיות ודיונים על חופש יצירתי. לאחר מכן, בשנות ה-30, התחזק נוהג של ריאליזם סוציאליסטי, סגנון רשמי שהדגיש אידאות קומוניסטיות. תקופה זו כללה גם ספרות דרמטית שנעשה בה שימוש לתעמולה.

בשנות ה-40 וה-50 המפלגה חיזקה פיקוח תרבותי וצנזורה. אחרי מותו של סטלין חלו רפורמות ו"ההפשרה" של חרושצ'וב פינתה מקום לביקורת מסוימת. משוררים ואנשי סגנון ניסו לפרוץ את הגבולות הללו; בין השמות הבולטים: פסטרנק, סולז'ניצין, ווזנסנסקי ואחרים. חלק מהסופרים נאסרו או גורשו בגלל יציקות ביקורתיות, וכמה יצירות נאסרו לפרסום. לאחר נפילת ברית המועצות חזר סולז'ניצין לרוסיה, ועלו דורות חדשים של סופרים שהתרכזו בנושאים אישיים ופחות אידאולוגיים. בתחום המדע הבדיוני בלטו האחים סטרוגצקי ואיוואן יפרמוב.

ספרות רוסית כוללת סיפורים ושירים שנכתבו ברוסיה וברוסית. לפני המאה ה-17 רוב הכתיבה הייתה בלשון הכנסייה. מאוחר יותר התחילו לכתוב ברוסית הפשוטה.

במאה ה-18 כותבים החלו לשלב רעיונות מאירופה עם נושאים רוסיים. היו משוררים וסופרים שכתבו שירים, מחזות וסיפורים. חלקם קראו לנסיון לשפר את השפה והצורה של השירה.

המאה ה-19 הביאה סופרים גדולים. פושקין נחשב לאחד החשובים ביותר. הופיע גם ריאליזם (תיאור אמיתי של החיים) ושאלות על החברה. דוסטויבסקי וטולסטוי כתבו רומאנים עמוקים. צ'כוב כתב סיפורים וקצת מחזות שהשפיעו על הרבה אנשים.

לקראת סוף המאה הופיעו קבוצות של משוררים שרצו דימויים עשירים. חלק מהכותבים חקרו אמונות, היסטוריה ורגשות.

אחרי המהפכה של 1917 חלק מהכותבים עזבו. אחרים נשארו וכתבו תחת כללים חדשים. בשנות ה-30 היו חוקים שאמרו איך צריך להיראות הספרות. היו גם סופרים שאהבו מדע בדיוני.

בתקופות מסוימות היו הגבלות על הדיבור והכתיבה. אחרי מות סטלין הדברים הקשיחו ויתרו לעיתים. בשנות ה-80 וה-90 חלק מהכותבים עזבו. אחרי 1991 נוצרו סופרים צעירים שחקרו את החיים ברוסיה החדשה. גם בתחומי המדע הבדיוני היו שמות ידועים כמו האחים סטרוגצקי.