עברית מקראית

עברית מקראית היא הניב (דיאלקט, צורת דיבור) של העברית כפי שנדבר מסוף האלף השני ולפני האלף הראשון לפני הספירה בארץ ישראל. בה נכתבו רוב ספרי המקרא, וכן כתובות אפיגרפיות בודדות שנמצאו בחפירות. זוהי הצורה המתועדת הראשונה של העברית.

מקובל לקבוע תקופת התחלה מסורתית סביב האלף ה-13 לפנה"ס, אם כי הכתובות העבריות הקדומות ביותר מתוארכות לקרוב ל-1000 לפנה"ס. העברית המקראית שייכת למשפחת השפות השמיות, לענף הצפון־מערבי (השפות הכנעניות). שפות קרובות הן המואבית, האמורית והאוגריתית, ובמידה פחותה הארמית. בתוך הארץ היו ניבים אזוריים; למשל ניב ממלכת ישראל בכללותו נבדל מניב ממלכת יהודה.

העברית המקראית איבדה מספר עיצורים שהיו בפרוטו‑שמית, והשתלבות/מיזוג של צלילים קרויים מהלך היסטורי מרכזי. יש מקורות שמצביעים על שמירת הבדלים מסוימים בין ח' לע' בשלבים מסוימים.

חלק מהעיצורים השתנו או התמזגו. בתעתיקים ליוונית מהתלמוד והתרגומים יש עדויות על הגייה שונה מעת לעת, מה שמסייע לשחזר מצבים הגייתיים קדומים.

הניקוד הטברני (שיטה לייצוג תנועות, פותחה מאוחר יותר) מכיל שבע תנועות רגילות. במהלך ההיסטוריה הלשונית נעלמו דיפתונגים (צמדי תנועות) וחלו מעתקים בין תנועות שונים, מה ששינה את צורת המילים.

ההטעמה (מיקומו של המבטא במילה) היא בדרך כלל מלרעית (מוקדמת בסילבה האחרונה). ההטעמה יכולה לשנות משמעות במקרים מסוימים.

המורפולוגיה (דרך בניית מילים) מבוססת על שורשים ומשקלים. מערכת הפועל כוללת בניינים מרכזיים כמו קל, נִפְעַל, הִפְעִיל, פִּעֵל ועוד. מבנים אלה משנים את משמעות הפועל.

סדר המילים הנפוץ הוא VSO (נשוא־נושא־מילית), כמו "וילך משה". יש גם משפטים שמניים בלי פועל כלל. קישורים בין משפטים נעשים לרוב על ידי איחוי ולא על ידי מיליות קישור רבות.

אוצר המילים במקרא מונה בערך 8,000 מילים מילוניות בטקסט המקראי; אומדן לא מקראי מדבר על מאגר גדול יותר. חלק מהמילים מופיעות רק פעם אחת במשנה־מקרא והמשמעות שלהן לעיתים לא ודאית. השירה משתמשת לעתים באוצר מילים שונה ועשיר יותר.

הכתב המקראי בעיקרו עיצורי: התנועות לא מסומנות במקור. אמות הקריאה (אותיות שמסמנות תנועות במקרים מסוימים) נוספו מאוחר יותר, והניקוד המפורט פותח רק בתקופה המסורה כדי לשמר את מסורת הקריאה.

חוקרים נוהגים להבחין בתקופות לשוניות שונות. גישה אחת מחלקת את העברית המקראית לארבע תקופות: קדומה (שירת הים, שירת דבורה), קלאסית (מרבית הפרוזה והתפיסה המסורתית), תקופת מעבר סביב גלות בבל, ועברית מקראית מאוחרת (חיבורים אחרי הגלות כמו עזרא, נחמיה, אסתר, דברי הימים). קיימת גם מחלוקת מחקרית לגבי התאריכים והגבולות בין התקופות. חלק מהחיבורים מציגים תערובת של צורות לשון, מה שמקשה על תיוק חד־משמעי.

עברית מקראית היא הצורה העתיקה של העברית. בה כתובים רוב ספרי התנ"ך. היא דוברה בארץ ישראל לפני אלפי שנים.

העברית הזו דומה לשפות שכנות כמו המואבית. נמצאו כתובות ישנות ואותן השוו לטקסטים במקרא. בכל מקום היו ניבים שונים, לדוגמה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה.

חלק מהצלילים של השפה השתנו עם הזמן. יש עדויות שונים על ההגייה מהמכתבים והתעתיקים ליוונית.

בכתב המקראי לא כתבו את כל התנועות. מאוחר יותר הוסיפו סימנים שנקראים ניקוד כדי להראות איך לבטא מילים.

מילים נבנו משורשים. לבניית פעלים משתמשים בתבניות שקוראים להן בניינים. אלה משנות את משמעות הפועל.

במשפטים רבים מופיע הפועל לפני הנושא. יש גם משפטים בלי פועל.

במקרא מופיעות כ-8,000 מילים. בשירה יש מילים מיוחדות יותר.

הכתב המקראי כתב בעיקר אותיות. התנועות נוספו מאוחר יותר על ידי חכמי המסורה.

חוקרים מחלקים את העברית המקראית לכמה תקופות. יש עברית קדומה, קלאסית, תקופת מעבר ועברית מאוחרת. ספרים כמו עזרא ונחמיה נחשבים לדוגמה לעברית המאוחרת. עדיין יש ויכוחים בין החוקרים על הגבולות המדויקים.