עוולת התקיפה

תקיפה היא עוולה נזיקית (פגיעה שמזכה בפיצוי) שקשורה לשימוש בכוח נגד אדם שלא כדין. היא מעניקה לנפגע זכות תביעה בנזיקין נגד מי שפגע בו. כליאת שווא נחשבת סוג מיוחד של תקיפה, ולעוולה יש חוק ייחודי בישראל בסעיפים 23, 24 לפקודת הנזיקין. לעתים הנסיבות יכולות גם להביא לעונש פלילי לפי חוק העונשין.

המקור של עוולת התקיפה במשפט המקובל האנגלי. המשפט הזה פיתח שלוש תת-עוולות עיקריות: תקיפה בפועל (battery), מעשה פגיעה פיזית; איום בתקיפה (assault), איום שגורם לחשש לפגיעה; וכליאת שווא (false imprisonment).

בארץ פורסמה פקודת הנזיקין ב-1942. בתחילה היא לא כללה את התקיפה, אבל ב-1944 תוקנה ונוספה עוולת התקיפה. כיום התקיפה מוגדרת בסעיף 23 וההגנות בסעיף 24.

תקיפה היא עוולה per se, אפשר לתבוע גם ללא הוכחת נזק. סעיף 23 מגדיר אותה כ"שימוש בכוח מכל סוג שהוא... נגד גופו של אדם" או ניסיון/איום לשימוש כזה. מעבר לכך, הסעיף מונה גם שימוש בחום, אור, חשמל, גז, ריח או חומרים אחרים כאשר יש בהם סכנה.

יסודות התקיפה כוללים שימוש בכוח, במישרין או בעקיפין, ובמתכוון, ללא הסכמת הנתקף. "שימוש בכוח" מוגדר רחב: הכאה, נגיעה, הזזה, וכד', ואפילו שימוש באמצעים כמו חום או ריח אם יש בהם כדי להזיק.

מה שקובע בפועל הוא המגע בגוף הנפגע. לא כל נגיעה ייחשב תקיפה: יש להבחין בין מגעים מקובלים בחיי היום-יום לבין מגע ללא הסכמה. גם מגע שנעשה מתוך אהבה יכול להיות תקיפה אם לא היה בו הסכמה, כמו נשיקה שלא התקבלה.

אם הנזק נגרם בלי מגע פיזי, לדוגמה מישהו שגרם התקף לב באמצעות הפחדה, בית המשפט בישראל נוטה שלא להרחיב את עוולת התקיפה לשם כיסוי מקרים אלה. אפשר לתבוע על רשלנות או לנסות היקש משפטי להרחבת הדין.

תקיפה בעקיפין היא מעשה שמטרתו לגרום חפץ, חומר או חיה לגעת בגוף הנזקק. דחיפת אדם ישירה היא תקיפה ישירה; הזזת כיסא שנועד לגרום לאדם ליפול היא תקיפה עקיפה.

דרישת הכוונה (intent) משמעותה שרק מי שהתכוון להשתמש בכוח אחראי על תקיפה. כוונה כוללת צפייה שהתוצאה תקרה ורצון שזו תקרה. אין קשר למניע: גם אם הכוונה הייתה "לעזור", בלי הסכמה זו יכולה להיחשב תקיפה, כך בפעולות רפואיות ללא הסכמה.

הרמה הראייתית של הכוונה קשה להוכחה, ולכן יש "חזקת הצפייה" שקובעת שאדם נתפס כמתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.

במקרים שבהם תוקף התכוון לפגוע באדם אחד אך פגע באחר, בדרך כלל הכוונה מועברת לנפגע בפועל. דוקטרינת ה"כוונה המועברת" אומצה בעבר בתחום הפלילי, ויש סיכוי שתכנס גם לדין האזרחי.

היעדר הסכמה הוא מרכיב מרכזי. הסכמה שהושגה בתרמית (הטעיה) או בכפייה נחשבת כלא-ניתנת. הסכמה מכללא נוצרת כאשר מהנסיבות ניתן להסיק שהנפגע הסכים.

גם אם ניתנה הסכמה כללית, חריגה מההסכמה תיחשב כחוסר הסכמה. לדוגמה, הסכמה לליטוף לא תכסה מכה חזקה.

בהקשר רפואי יש חובה לגלות מידע מהותי על הטיפול. טיב הנגיעה צריך להיות מובן למטופל. ככל שסיכון או חומרה גבוהים יותר, כך המידע שצריך להיחשף רב יותר. אם המידע המהותי לא נמסר, עשויה להתקיים תקיפה או תביעה על רשלנות.

להוכיח תרמית צריך להראות הצגת עובדה כוזבת, ידיעה על אי־נכונותה, כוונה להשיג הסכמה, והאם ההסכמה נבעה מההטעיה.

אם המעשה חוקי מבחינה אזרחית אך בלתי-חוקי פלילית (למשל יחסים עם קטין), הדין האזרחי בדרך כלל יתמקד בשאלה האם הייתה הסכמה. בישראל מקובל להפריד בין דין אזרחי לפלילי.

איום או ניסיון להשתמש בכוח יכולים גם הם להוות עוולה. איום (assault) דורש שהמאוים ידע על האיום, ושהיא הנחה סבירה שיש כוונה ויכולת לביצוע. מילים בלעדיות בדרך כלל לא יחולו אלא אם הן יוצרות הקשר שמפחיד או מאיים באמת.

פקודת הנזיקין כוללת הגנות שונות (בס' 24). בין ההגנות: הגנה עצמית וכדי להגן על אחרים; הגנה על החזקה בנכסים או החזרת נכס שנלקח; ביצוע צו תקף (מעצר, חיפוש וכו') במסגרת סבירה; טיפול במי שנמצא לקוי בנפשו או בגופו; פעולות של חיילים לפי משמעת צבאית; ופעולה דחופה להצלת המותקף כשלא ניתן להשיג הסכמתו.

בכל ההגנות נדרשת מידת כוח סבירה, יחס הולם בין הנזק שנמנע לבין הנזק שנגרם.

במהלך השנים נשמעו קריאות לשינוי דיני הנזיקין ולקודיפיקציה. הצעת חוק לדיני ממונות כוללת הוראות מעודכנות (בס' 464, 465), ובהן שינויים בהגדרת התקיפה ובהגנות. בין השינויים: דרישת "ידיעה" במקום "כוונה", וביטול ההתייחסות לניסיון כתקיפה אזרחית.

סעיף כללי של הגנות (ס' 446 בהצעה) נועד לאחד את הקריטריונים ולהגן על מי שפועל באופן סביר כדי למנוע נזק גדול יותר.

בחשיבה הכלכלית על דיני נזיקין שיקים העדפה לפעולות שיצרו תועלת נטו. זה יכול להצדיק פטור מאחריות למי שפעל להציל אך גרם נזק קטן. יחד עם זאת, יש כאן קושי: צד שלישי שנפגע יישאר ללא פיצוי, וזה עלול להחליש פעולות חיוניות בחברה. הדיון החוקי מנסה לאזן בין יעילות לבין הגנה על זכויות הפרט.

תקיפה היא פגיעה בגוף של אדם אחרת ללא רשות שלו. אם זה קורה, האדם יכול לתבוע פיצוי.

הרעיון הגיע מהמשפט האנגלי. מהמשפט הזה יצאו שלוש קבוצות: תקיפה בפועל, איום בתקיפה, וכליאת שווא.

בישראל חוק הנזיקין נכנס לשימוש ב-1942. ב-1944 הוסיפו אליו את התקיפה. היום התקיפה מוסדרת בסעיף 23.

תקיפה היא שימוש בכוח נגד גוף של אדם בלי הסכמתו. "שימוש בכוח" יכול להיות דחיפה, נגיעה, הכאה או שימוש בחום, אור או חשמל אם הם מזיקים.

גם נשיקה שלא רצו בה יכולה להיחשב תקיפה. אבל מגעים יומיומיים מקובלים, כמו טפיחה ידידותית, לא תמיד תקיפים.

חשוב שהתוקף התכוון לנגוע. אם לא הייתה הסכמה, זה רע. אם נרמה הסכמה בהטעיה או בכפייה, היא לא תקפה.

ברפואה צריך להסביר למטופל מה יעשו לו. אם הרופא לא אומר משהו חשוב, המטופל עלול לתבוע.

גם איומים יכולים להיות תקיפה, אם האדם יודע על האיום וסביר לו שיש כוונה ויכולת לפגוע מיד.

לפעמים מותר להשתמש בכוח, למשל כדי להגן על עצמך או להציל מישהו בסכנה. גם כשמגינים על רכוש או מבצעים צו חוקי, יש הגנה. אבל תמיד צריך להשתמש בכוח בצורה סבירה, לא להגזים.

בסוף, החוק מנסה לאזן בין הגנה על אנשים לבין התנהגות נכונה בחברה.