פואטיקה (אריסטו)

אריסטו כתב את 'פואטיקה' (ביוונית: Ποιητικός) בסביבות 330, 335 לפסה"נ. הספר דן בצורות השירה, הסיפור והדרמה, ובמיוחד בטרגדיה.

'פואטיקה' נעלמה בעולם הנוצרי, ורק במאה ה-15 תורגמה מהתרגום הערבי לאיטלקית. המקור היווני אבד; ייתכן שגם חלק על הקומדיה הלך לאיבוד.

הספר הפך ליסוד בביקורת הספרות. בראשית הרנסאנס ראו את כללי אריסטו ככאלה שאי אפשר לערער עליהם. מאוחר יותר פרשו וחדשנו אותם (למשל פייר קורניי), ואחרים אף חלקו עליהם (כמו סמואל ג'ונסון). אומברטו אקו השתמש ב'פואטיקה' בספרו 'שם הוורד'.

אריסטו מבחין בשלוש סוגות שניתן להעלות על הבמה: קומדיה, טרגדיה ושירה אפית (אפוס, סיפור גיבורי ארוך).

קומדיה היא הצגה עם דמויות פשוטות שמייצרות צחוק. לפי אריסטו, יש היררכיה: דמויות פשוטות מתאימות לקומדיה, ודמויות גדולות מתאימות לטרגדיה ולאפוס. אין לנו טקסט מקורי של אריסטו על הקומדיה; השרידים הם הערות של תלמידיו.

אריסטו מסביר את מאפייני הטרגדיה בעזרת דוגמאות מכתבים של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, המחזאים היוונים. הוא מקשר את הטרגדיה לדרך שבה היא מעוררת רגש בקהל, וכדי להשיג את המטרה היא מובילה לקתרזיס.

אריסטו טען שהשירה מייצגת את המציאות ולא רק מחקה אותה. מימזיס (חקיון, חיקוי) הוא בחירה מושכלת של חלקים מהמציאות. הייצוג יכול לחשוף אמת כללית על העולם, ולכן הפואטיקה גבוהה מהיסטוריה.

אריסטו מונה שישה קריטריונים לשירה: עלילה, דמויות, מחשבה, סגנון, חיזיון וזמרה. מעלת העלילה היא אחדותה: עלילה צריכה לכלול התחלה, אמצע וסוף, כשאירועים קשורים בקשר סיבתי הכרחי או סביר. לכן אריסטו דוחה את תחבולת ה'אל מתוך המכונה' (פתרון מלאכותי שלא נובע מהעלילה).

אריסטו מזכיר גם אחדות זמן: האירועים קשורים במסגרת זמן אחת, 'גלגל שמש אחד', ומשתמע שהעלילה צריכה להיות רציפה. בביקורת מאוחרת נוספו פרשנויות כמו אחדות המקום.

קתרזיס הוא טיהור רגשי שמתקבל באמצעות חמלה ופחד. חמלה היא רחמים על אדם שסבל לא הגיע לו, בגלל 'כשל' שאינו אשמתו המלאה. פחד הוא חרדה לנוכח אסון אפשרי, בריחוק מתאים שיוצר גם תקווה. מחזה יוצר קתרזיס דרך פריפטאה (היפוך גורל), זיהוי (הבנה פתאומית) וסבל שמוצג במהלך המחזה.

(רשימת מונחים מופיעה בכמה ידיעות של הספר).

השירה האפית קרובה לטרגדיה, אך יש לה הבדלים שאריסטו מזכיר בהמשך.

'פואטיקה' הוא ספר של אריסטו. הוא נכתב לפני הרבה שנים, סביב 330 לפני הספירה.

הוא מדבר על סוגי מחזות וסיפורים. האריסטו מדבר בעיקר על טרגדיה. טרגדיה היא מחזה עצוב שעורר רגשות.

הספר נעלם לזמן רב. במאה ה-15 תרגמו אותו מערבית לאיטלקית. המקור ביוונית אבד.

יש שלוש סוגות עיקריות: קומדיה (מצחיקה), טרגדיה (עצובה) ושירה אפית (סיפור גדול על גיבורים).

קומדיה מציגה אנשים פשוטים. היא מצחיקה כי האנשים עושים טעויות יומיומיות.

אריסטו למד את הטרגדיה מדוגמאות של מחזאים יוונים גדולים. הוא אמר שהמחזה צריך לעורר חמלה ופחד.

אריסטו אמר: שירה מחקה חלק מהמציאות. חיקוי זה בחירה שעוזרת להבין אמת על העולם.

אריסטו אמר ששירה טובה צריכה עלילה ברורה. עלילה = התחלה, אמצע וסוף. האירועים צריכים להיות קשורים זה לזה.
הוא גם כעס על טריקים שלא נובעים מהעלילה, כמו 'אל מתוך המכונה' (פתרון מפלצתי).

קתרזיס הוא טיהור הרגשות. חמלה = להשתתף בכאב אחר. פחד = חשש ממשהו שיקרה. השילוב נותן חוויה חזקה בקהל.

השירה האפית דומה לטרגדיה, אך יש לה הבדלים שנזכרים בספר.