טעמי המקרא, או בקיצור טעמים, הם סימנים שמופיעים מעל או מתחת למילים בעברית. הם היו סוג של סימני פיסוק קדומים. היום משתמשים בטעמים בעיקר בספרי התנ"ך.
אחת השימושים העיקריים שלהם הוא תחבירי, כלומר כמו סימני פיסוק. למשל טעם "סוף פסוק" משמש כנקודה, והטעם "אתנחתא" משמש כפסיק. בדרך כלל לכל מילה יהיה טעם אחד בלבד.
הטעמים מראים גם היכן להניח את ההטעמה, כלומר איפה להדגיש את ההברה. המונחים מלעיל או מלרע מסבירים אם ההטעמה קרובה לסוף המילה או לא. כך הטעמים עוזרים להבחין בין קריאות שונות של אותה מילה, למשל בֶּרֶךְ (BErech) לעומת בְּרֵךְ (beRECH).
לכל טעם יש ניגון קצר שנאמר בזמן הקריאה. המנגינה מעשירה את הקריאה ולעתים מדגישה רגש או משמעויות בטקסט. לדוגמה, טעם עוצר במילה כמו "ויתמהמה" נותן תחושה של התמהמהות בקריאה.
טעמים הם סימנים שמניחים מעל או מתחת למילים בעברית. הם היו סוג של נקודה ופסיק ישן. היום רואים אותם בעיקר בתנ"ך.
טעם "סוף פסוק" הוא כמו נקודה. טעם "אתנחתא" הוא כמו פסיק. בדרך כלל יש טעם אחד לכל מילה.
הטעמים אומרים איפה לשים את הקול כשאומרים מילה. זאת נקרא ההטעמה (להדגיש חלק מהמילה). זה עוזר לקרוא נכון.
לכל טעם יש גם צליל קטן, כמו מנגינה לקריאה. המנגינה עושה את הקריאה מעניינת. למשל בטעם של "ויתמהמה" מרגישים שהמילה מתמהמהת.
תגובות גולשים