תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת הדיבור העברי כשפה עיקרית במאה השנייה לספירה לבין תחייתה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בתקופה זו העברית לא הייתה שפת אם; יהודים דיברו בשפות המקום או בלשונות יהודיות אחרות.
עם זאת, שמרו על השפה לכתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים (שימוש בתפילות) ובהקשרים מיוחדים גם לדיבור. למרות שלא הייתה שפת בית, עברית עברה שינויים במבנה והאוצר הלשוני שלה התרחב.
לעתים מכנים תקופה זו "לשון ימי הביניים", כלומר העברית בין סוף תקופת התלמוד במאה השישית לבין תחייתה במאה ה-19. לא הייתה כאן לשון אחידה: קיימו צורות שונות של עברית לפי זמן, מקום והקשר. חלק מהצורות כונו "עברית רבנית" ו"עברית משוערבת".
זו תקופה שבה רוב האנשים לא דיברו עברית בבית. הדיבור העברי פסק במאה השנייה לספירה.
אולם יהודים כתבו בעברית שירים, סיפורים ותפילות (מילים שאומרים בתפולה). בסוף המאה ה-19 העברית חזרה להיות מדוברת.
במהלך הזמן השפה השתנתה. היו סוגים שונים של עברית. כמה מהם נקראו "עברית רבנית" ו"עברית משוערבת".
תגובות גולשים