פיידון (דיאלוג אפלטוני)

פיידון (ביוונית: Φαίδων) הוא דיאלוג של אפלטון, הקרוי על שם פיידון, הדובר שבאמצעותו מסופר סיפור השיחה. זהו אחד מה"דיאלוגים האמצעיים" של אפלטון.

המסגרת: אכיקרטס (סביר להניח שמדובר בחברו של פיידון) מקשיב לפיידון המספר על שיחה שסוקרטס ניהל בשעותיו האחרונות עם תלמידיו. הדיאלוג סוגר מעין סדרת טקסטים אפלטוניים על משפטו, כליאתו ומותו של סוקרטס, ובכלל זה ה׳אפולוגיה׳ ו׳קריטון׳.

נושאים מרכזיים:
- הטיעון שהמוות יכול להיות טוב עבור הפילוסוף, לצד האיסור לקחת את החיים בעצמך.
- ההפרדה בין הגוף לנפש, כש"נפש" היא מה שמחשיב סוקרטס כמרכז התבונה.
- תורת האידאות (אידאות = Forms): רעיונות או ישויות מופשטות שניתן לתפוס רק בתבונה, לא בחושים.
- טיעון ההפכים (טיעון המחזוריות): רעיון של מעבר מחיים למוות ולהיפך.
- טיעון ההזכרות (recollection): רעיון שלפיו ידע שאנו מפנים אליו הוא בעצם זכירה של רעיונות שהנפש כבר ידעה.

אפלטון מארגן את הפיידון במבוא, שני חלקים מרכזיים וסיום. כל חלק מכיל טיעונים והגנות, וכן התמודדויות עם התנגדויות של תלמידים כמו סימיאס וקביס. בסוף מופיע גם מיתוס קצר ותיאור מותו של סוקרטס.

בסיפור מופיעה גם סצנה שמקשרת את סוקרטס לתזאוס. לפי המסורת, יציאת הספינה של תזאוס מהנמל משוללת להוצאה להורג עד שתחזור. אפלטון משתמש בסמליות זו כדי להעלות דמות מיתית של סוקרטס, שמתקבל אצל חבריו בכבוד.

סוקרטס מציג שתי אמירות שנראות סותרות: עליו לקבל את המוות בברכה אם הוא מגיע, אך אין לאדם להרוג את עצמו. הטענה השנייה מתיישבת עם האמונה הדתית היוונית, שלפיה התאבדות היא פגיעה בסמכות האל. יחד עם זאת, סוקרטס טוען שאינו יודע בוודאות אם המוות טוב או רע, ולכן לא צריך לשאוף למותו אלא להתאמן ולהתכונן אליו באמצעות חיים פילוסופיים שמפחיתים את תלות הגוף.

סוקרטס מגדיר את המוות כהיפרדות הנפש מן הגוף. הגוף מפריע לנפש לראות את עולם האידאות האמיתי, כי הוא מושך אחריו הנאות חושיות. פילוסוף אמיתי מנסה להתרחק מהן, כדי שהנפש תוכל להתכונן ולהתמקד בחכמה.

האידאות הן ישויות מופשטות, תוכן של החשיבה שניתן להבין רק בתבונה. לדוגמה: מושגים כמו צדק, צורה או מספר הם אידאות. לפי הדיאלוג, הידע האמיתי מגיע ממגע הנפש עם אידאות אלה, ולא משימוש בחושים בלבד. לאידאות תכונות כמו אי-זמניות ואי-מרחביות, והן מהוות את הבסיס להבנת הדברים החומריים.

סוקרטס טוען שבין תכונות מנוגדות יש מעבר מחזורי. חיים ומוות הם מנוגדים, ולכן יש טענה שנפש עוברת מעגלים של לידה ומוות. דוגמה פשוטה בדיאלוג: שינה מובילה לערות, וכך נראה שחייב להיות גם מעבר הפוך.

הטיעון אומר שכאשר אנו זוכרים משהו, מדובר בידע שהיה קיים בנפש לפני החיבור לגוף. למידה חדשה היא בעיניו סוג של הזכרות של רעיונות קיימים בנפש. טיעון זה מופיע גם בדיאלוגים אחרים של אפלטון, כמו מנון.

הדיאלוג מסתיים במיתוס ובהתייחסות למותו של סוקרטס, ומציג דמות שפילוסופייתה ממוקדת בהכנה למוות ובהשגת חכמה דרך ניתוק מפיתויי הגוף.

פיידון הוא סיפור של אפלטון. השם מגיע מהאיש פיידון שמספר את הסיפור. בסיפור מסופר על שיחת סוקרטס עם תלמידיו לפני מותו.

יש פתיחה, שני חלקים וסוף. בחלקים אלה סוקרטס מדבר, אחרים שואלים ותמיד יש תשובות.

הסיפור משתמש בסמל של ספינה ותזאוס. זה מדגיש שסוקרטס נתפס כגיבור מיוחד בעיני חבריו.

סוקרטס אומר שתי נקודות: אולי המוות טוב לפילוסוף, אבל אי אפשר להרוג את עצמך. הוא ממליץ להתכונן למוות על ידי חיים של חשיבה ותרגול.

סוקרטס אומר שמוות הוא הפרדה בין הגוף לנפש. "נפש" כאן = מה שחושב ומרגיש. הגוף מעניין את הנפש בהנאות. פילוסוף מנסה להתרחק מזה, כדי שהנפש תוכל לחשוב טוב יותר.

אידאה (מילה מסובכת, פירושה: רעיון מושלם) היא דבר שאינו חומרי. למשל "צדק" או "צורה". סוקרטס אומר שהנפש יכולה להכיר אידאות בעזרת מחשבה, לא רק דרך החושים.

סוקרטס נותן דוגמה: שינה ולילה הופכים לערות ובוקר. כך גם חיים ומוות יכולים להיות חלק ממעגל.

כשאנחנו לומדים משהו חדש, סוקרטס אומר שאולי הנפש באמת זוכרת אותו מהעבר. כך לימוד הוא סוג של זכירה.

בסוף מדברים על סיום חייו של סוקרטס. הדיאלוג עוזר להבין איך פילוסופים חושבים על חיים, ידע ומוות.