"פמיניזם מזרחי" טוען שהפמיניזם ה"אוניברסלי" עלול להתעלם מקבוצות נשים שונות. המושג מדגיש שלנשים מזרחיות (בעלות מוצא מארצות המזרח, כולל צפון אפריקה והמזרח התיכון) יש חוויית חיים שונה משל נשים אשכנזיות (בעלות מוצא אירופי). לכן יש לקחת בחשבון גם את הממד האתני והחברתי-כלכלי כשדנים בהשוויון המגדרי.
המונח מדבר על צטלבות דיכויים: גזע/אתניות, מין ומעמד חברתי. הוא מבקר את הפמיניזם האשכנזי שלעתים מציג את ענייניו כאוניברסליים. חוקרות כמו הנרייט דהאן-כלב ופעילות כמו ויקי שירן דיברו על כך שפמיניזם חייב לכלול רגישות לריבוי זהויות.
ניתן לראות שתי מגמות בולטות: האחת מדגישה את חיי היומיום של נשים מהמעמד הנמוך, עוני, אבטלה ותנאי עבודה. דוגמה ארגונית: תנועת "אחותי" שדגלה בשנת המילניום ב"שנת הפועלות" למען נשים עובדות ונזקקות.
השנייה מתמקדת ביצירה ובתרבות: ספרות, קולנוע ואמנות שפתחו מקום לקול מזרחי נשי ותיארו חוויות אחרות מאלה שבמרכז הפמיניזם המסורתי.
גלי הפמיניזם בישראל משנות ה־70 העלו נושאים של שוויון, אך נשים מזרחיות הרגישו שהנושאים שלהם אינם בסדר היום. בשנות ה־90 התגבר המתח: בשנת 1994 אלפי נשים מזרחיות הגיעו לכנס פמיניסטי והעלו את נושא האפליה העדתית. במהלך שנות ה־90 חל גם ניסיון לנרמל ייצוג מגוון בכנסים באמצעות "שיטת הרבעים" (ייצוג של קבוצות שונות: אשכנזיות, מזרחיות, פלסטיניות, לסביות).
המעבר של מזרחים לפריפריה והדחיקה החברתית יצרו הבדלי הזדמנויות בין קבוצות. השסע העדתי מתרגם גם ליחסי נשים: מזרחיות חוו הדרה מצד מוסדות ושליטה אשכנזית במוקדי כוח. כך נוצר מצב שבו סדר היום הפמיניסטי נשלט בתכלית על ידי נשים אשכנזיות ממעמד בינוני-גבוה, בעוד צרכים של מזרחיות נשארים שוליים.
השליטה של אשכנזיות במוקדי קבלת ההחלטות הובילה לכך שנושאים מרכזיים לפמיניזם לא יכלו לענות על צרכי רוב המזרחיות. שלושה מישורים בהם ניכר הפער: קריירה ומימוש אישי (שהטיבה בעיקר לנשים משכילות מעמד גבוה), עבודות נמוכות־שכר בהן מועסקות מזרחיות רבות, ושירותי רווחה וניצול חוסר ייצוג במערכות הציבוריות.
הפמיניזם המזרחי קיבל השראה מתנועות בינלאומיות כמו הפמיניזם השחור (שהציב במרכז חוויות נשים שחורות) ומחשבות פוסט־קולוניאליות. גישות אלה מדגישות שאי אפשר להניח קיום זהות נשית אחידה. הן קוראות להכניס לשיח נושאים כמו קולוניאליזם, עוני והשפעת הכלכלה הגלובלית על נשים מוחלשות.
הפמיניזם הרב-תרבותי מדבר על כך שאפליה של קבוצות שונות שונה במהותה. לכן יש להכיר בסדרי עדיפויות שונים בין קבוצות נשים, ולהתמודד עם דיכוי רב־ממדי שמערב מגדר, אתניות ומעמד. בישראל זה מוביל לקריאות לייצוג רחב יותר ולכלילה של קולות מזרחיים בסדר היום הפמיניסטי.
הפמיניזם המזרחי רואה עצמו כחלק של פרויקט עולמי שמכיל פמיניזמים פרטיקולריים, כמו הפמיניזם השחור והפמיניזם בעולם השלישי, שדורשים הכרה בחוויות שונות במקום הנחה של אוניברסליות.
פמיניזם מזרחי אומר שלנשים יש חוויות שונות. מזרחיות הן נשים שמוצאן מארצות המזרח. אשכנזיות הן נשים שמוצאן מאירופה. לפעמים הבעיות שלהן שונות.
הפמיניזם המזרחי רוצה שאפשר ידבר גם על בעיות של עוני, עבודה וקושי להשיג השכלה.
יש שתי דרכים שהפמיניזם המזרחי נלחם בהן. אחת מתמקדת בעזרה לנשים עניות ולעובדות. השנייה מדגישה יצירה ותרבות. ספרים, סרטים ותערוכות עזרו להראות חוויות חדשות.
בשנות ה־90 מזרחיות החלו לדרוש ייצוג והקשבה בכנסים. הן ניסו לשים את הבעיות שלהן במרכז.
הרבה משפחות מזרחים הועברו לפריפריה. זה הקשה על החיים. נשים מזרחיות התמודדו גם עם קיפוח ואתגרים ביום־יום.
הרעיונות הגיעו גם מתנועות בעולם. למשל, נשים שחורות בארצות אחרות סיפרו שגם להן יש צרכים שונים. זה עזר למחשבה שאי אפשר להכליל את כל הנשים באותו דבר.
תגובות גולשים