קונצ'רטו גרוסו הוא צורת מוזיקה אינסטרומנטלית שצברה פופולריות בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. מייסדי הצורה היו כנרים ומלחינים איטלקיים כמו טורלי, קורלי, טרטיני וויוואלדי. הקונצ'רטו גרוסו בנוי משתי חטיבות: ה-ripieno (התזמורת המלאה, מילוי) וה-concertino (חטיבת סולנים של שני כנרים ובאסו קונטינואו). באסו קונטינואו הוא קו בס שנותן תמיכה הרמונית ואקורדים. החטיבות מנגנות לסירוגין ולעיתים גם יחד, במעין שיח נגינה. המבנה המוזיקלי התבסס על סונאטה דה קייזה (סונאטה כנסייתית) עם ארבעה פרקים איטי-מהיר-איטי-מהיר, או על סונאטה דה קאמרה, שהיא סוויטה של ריקודים. בין הריקודים הבולטים: אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג. עם התפתחות צורות אחרות, הקונצ'רטו גרוסו דעך, אך במאה ה-20 חלו חזרות לצורה הזו אצל מלחינים נאו-קלאסיציסטים כמו ארנסט בלוך, ארנסט קרנק וז'אן מרטינו.
קונצ'רטו גרוסו הוא סוג מוזיקה שבו כלים מנגנים בקבוצות. הוא היה פופולרי בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. מלחינים חשובים היו קורלי ויוולדי. יש שתי קבוצות: ripieno, התזמורת הגדולה, ו-concertino, כמה סולנים. ב-concertino מנגנים שני כנרים ובאסו קונטינואו. באסו קונטינואו זה קו בס שנותן תמיכה. הקבוצות מנגנות לסירוגין או ביחד. לפעמים היצירה מחולקת לפרקים איטיים ומהירים לסירוגין. יש גם סגנון שנקרא סוויטה. בסוויטה יש ריקודים כמו אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג. מאוחר יותר הסגנון נעלם מעט, אבל במאה ה-20 כמה מלחינים חזרו אליו.
תגובות גולשים