קיבה

קיבה היא איבר בצורת אגס, עשוי משלוש שכבות שרירים. היא האיבר הרחב ביותר במערכת העיכול וממוקמת מתחת לסרעפת, בחלק העליון של הבטן. אצל טורפים הקיבה בדרך כלל חומצית תמידית. אצל בני אדם הקיבה הופכת חומצית בעיקר אחרי אכילת חלבון, בעקבות הפרשת ההורמון גסטרין. בתגובה מופרשת חומצת מלח (HCl) ותאים בקירות הקיבה מייצרים פפסינוגן, זימוגן (צורת מקדימה של אנזים) שהופך בפעילות החומצית לאנזים הפעיל פפסין, המפרק חלבונים.

לקיבה שני פתחים: פי הקיבה שמקשר לוושט, והשוער (pylorus) שמוביל לתריסריון, תחילת המעי הדק. פתחים אלה נשמרים על ידי סוגרים (שרירים טבעתיים) ששולטים בכניסה וביציאה של המזון. דופן הקיבה מורכבת משלוש שכבות שרירים: אלכסוניים, טבעתיים ואורכיים. שכבות אלה מתכווצות בכיוונים שונים וכך לושות ומערבלות את המזון. פנים הקיבה מכוסה בקפלים ורירית שיש בה בלוטות שמפרישות מיצי קיבה.

דופן הקיבה בנויה מחלבון אך לא מתפרקת בקלות מהחומצה ומהאנזימים. קיימים שלושה מנגנונים אשר מונעים את פירוקה.

הקיבה מעכבת, מערבלת ופירקה חלקית מזון. היא גם משמידה חיידקים בעזרת החומצה ומעבירה את מה שנדרש להמשך העיכול במעי.

מיץ הקיבה מכיל חומצה מלחית, ריר ואנזימים. כ־2.5 ליטרים מופרשים ביממה. ה-pH בקיבה נמוך מאוד, כ־2, 3. הסביבה החומצית דרושה לפעולת הפפסין ולחיטוי חיידקים. הפפסין מפרק חלבונים לקבוצות קטנות שנקראות פפטונים (שרשראות של חומצות אמינו). בנוסף מופרש ליפאז שמתחיל לפרק חלק מהשומנים, אך רוב פירוק השומנים נעשה במעי.

לעיבוד המזון שני היבטים: הפרשה כימית של חומצה ואנזימים, ותנועה פיזית של שרירי הקיבה. כשהקיבה מלאה, שני התהליכים מתגברים; כשהיא ריקה הם נשענים. ניסוייו של פבלוב הראו שראייה, ריח או מחשבה על מזון יכולים להפעיל את הקיבה.
מערכת העצבים וההורמונים מווסתים את פעילות דופן הקיבה. גירויים חושיים מעוררים דחפים שעוברים דרך מערכת העצבים האוטונומית והעצב התועה (vagus). ההורמונים נעים בדם ומווסתים הפרשות.

גירוי חושי מפעיל דחף עצבי דרך העצב הוואגוס אל הקיבה. דחף זה גורם לתאי הבלוטה להפריש פפסינוגן ו-HCl. הוא גם מעורר תאי G באזור השוער להפריש גסטרין לדם. הגסטרין מגרה את דופן הקיבה להפריש עוד חומצה ופפסינוגן. פפטונים (מוצר פירוק חלבון) ומתח המכונה "המתיחה" של דופן הקיבה מגרים אף הם תאי G. רמת ה-pH משפיעה על הפרשת הגסטרין: כש-pH עולה יש תגובה חזקה יותר, וכש-pH נמוך מדי ההפרשה עלולה להיפסק. מצבים נפשיים משפיעים גם הם; עצבנות מגדילה הפרשת HCl, ודיכאון מעכבת אותה. אלכוהול וקפאין יכולים לגרות תאי G ולהגביר הפרשת גסטרין, מה שעלול ליצור חומציות גבוהה כשהקיבה ריקה.

התרוקנות מתבצעת כששרירי הקיבה דוחפים את המזון לתריסריון. התריסריון קטן יותר מהקיבה, ולכן המזון עובר אליו בכמויות קטנות ובמרווחים. זאת כדי לשמור על איזון חומציות ולתת זמן לתערובת עם מיצים נוספים. בין המיצים נמצא נוזל המרה מהכבד, שעוזר לפרק שומנים ומנטרל חלק מהחומציות (pH בסיסי כ־7.8, 8.6). יש גם הורמון בשם GIP (Gastric inhibitory polypeptide) שהתגלה כמעודד שחרור אינסולין בתגובה לגלוקוז בתריסריון. אינסולין משמש כתרופה חשובה לטיפול בסכרת.

כיב פפטי (אולקוס) מתפתח כאשר מנגנוני ההגנה של הדופן כושלים. בחלק מהמקרים הגורם הוא חיידק ההליקובקטר פילורי (Helicobacter), שיכול לשרוד בחומציות הקיבה. רק אצל חלק מהאנשים שמייצרים חומצה מתפתח כיב.

צרבת היא עליית חומצות הקיבה לוושט. היא מתחילה בבטן ולעיתים מתפשטת לגרון. גורמים מקובלים הם אוכל שומני, כמויות גדולות של אוכל, הריון ושתייה מוגזת. פגמים בסוגר הקיבה עלולים להפוך צרבת לכרונית.

גסטרופרזיס (שיתוק חלקי של הקיבה) הוא מצב שבו התרוקנות הקיבה איטית. לרוב זה קורה כשהעצב התועה נפגע. כתוצאה המזון נשאר בקיבה זמן ארוך מהרגיל.

קיבה היא שק בבטן, בצורת אגס. היא יושבת מתחת לסרעפת. הקיבה שומרת ומערבבת את האוכל.

לקיבה שתי דלתות. אחת מגיעה מהוושט. השנייה נקראת שוער ומוליכה למעי הדק (תריסריון). בקיבה יש שרירים שמערבבים את האוכל. הפנים של הקיבה מלא קפלים ובלוטות שמפרישות מיץ.

מיץ הקיבה מכיל חומצה (HCl), ריר ואנזימים. החומצה עושה את הסביבה מאוד חומצית (pH סביב 2, 3). זה עוזר לפרק חלבונים ולהרוג חיידקים. אנזים בשם פפסין מפרק חלבונים לחלקים קטנים. יש גם ליפאז שמתחיל לפרק שומנים.

הקיבה מפרישה חומצה ומערבבת רק כשצריך. הסימנים מגיעים מהמוח ומהורמונים בדם. גם ריח או מחשבה על אוכל יכולים להפעיל את הקיבה.

אולקוס הוא כיב בקיבה. לפעמים חיידק שנקרא הליקובקטר פילורי גורם לו.

צרבת היא עליית חומצה מהקיבה לוושט. זה כואב ולעיתים נראה אחרי אוכל שומני.

גסטרופרזיס פירושו התרוקנות קיבה איטית. זה קורה כשעצב שמווסת את הקיבה נפגע. המזון נשאר בקיבה זמן ארוך יותר מהרגיל.