קרקל

קָרָקָל מצוי (שם מדעי: Caracal caracal) הוא טורף בינוני במשפחת החתוליים מהסוג קרקל. בעבר נחשב למין יחיד בסוג, אך מחקרים אחרונים כללו בו גם את החתול הזהוב האפריקני. האדם אולף אותו לציד באיראן ובהודו. חייו בטבע הם כ-12 שנים, ובשבי הוא עלול להגיע עד כ-20 שנים; במקורות נזכר גם ממוצע של כ-16 שנים בשבי.

הקרקל נפוץ ברוב אפריקה, באזור הים הכספי באסיה, בצפון הודו, במדינות ערב ובישראל. הוא חי במגוון בתי גידול, במיוחד באזורים יבשים, ביערות נמוכים ובסוואנות. הפעילות שלו היא בעיקר לילית. הזואולוג גיורא אילני זיהה אותו לראשונה בישראל.

נכון ל-2017 הקרקל מחולק ל-3 תת-מינים (תת-מינים = זנים משנה בתוך אותו מין).

אורך הגוף 55, 90 ס״מ, אורך הזנב 22, 34 ס״מ, וגובה עד הכתף 38, 50 ס״מ. משקל זכר ממוצע כ-10 ק״ג ונקבה כ-7 ק״ג. תת-המינים האסייתיים קטנים מעט יותר מהאפריקאים. הנקבות קטנות משמעותית מהזכרים, בכ-25%.

הפרווה צפופה וקצרה, חומה-אדמדמה בדרך כלל, לבנה בצוואר ובבטן. לפנים יש פסים שחורים דקים מהעין לכיוון האף. האוזניים שחורות מבחוץ, דקות ומחודדות, עם ציציות שיער עד כ-4.5 ס״מ. השם "קרקל" מקורו במילה הטורקית "קאראקל", שפירושה אוזניים שחורות.

באזורים יבשים צבע הפרווה בהיר יותר. אצל כמה תת-מינים יש שיער נוסף על כפות הרגליים להגנה מפני חום וחול. הגוף ארוך ודק, רגליו ארוכות, והגפיים האחוריות חזקות. המבנה מאפשר לקפוץ עד 3 מטר והקשור למהירות ריצה מרשימה.

בישראל הקרקל ניזון בעיקר מחוגלות וארנבות. באופן כללי הוא צייד ערמומי שמפתיע את טרפו. הטרף כולל מכרסמים, ארנבות, עגלים צעירים של פרוות ועוד יונקים קטנים. לעיתים ייאכל זוחלים וחרקים גדולים. הקרקל מתמחה בלכידת עופות על ידי זינוק אווירי והכאתם בכפותיו. רוב הטרף נתפס על הקרקע, אך יש מקרים שבהם הציד נעשה על עצים. הקרקל נחשב זריז ולפעמים אגרסיבי, והוא עלול להציק לעדרי משק.

הקרקל שוכן קרקע אך מטפס היטב על עצים. הקרקלים האפריקאים פעילים בעיקר בלילה, בעוד האסייתיים פעילים בעיקר בין ערב לזריחה. במשך היום הם מסתתרים במחילות נטושות, בצמחיה צפופה ובנקיקי סלעים. נקבות הרות נוטות לבחור מחילות מוגנות יותר.

הקרקל שומר על טריטוריה (טריטוריה = אזור מחיה) על ידי סימון בשתן. הוא מתקשר בקולות דמויי ייללות, נהמות ולחישות, ויש גם קולות דומים לשיעול. בדרך כלל הוא חי לבד, אך נצפו גם התקהלויות זמניות של פרטים בגילאים שונים.

הזכר מחזיק טריטוריה גדולה, שבסביבה מספר טריטוריות קטנות של נקבות. תקופת הרבייה אינה קבועה, ונקבה יכולה להזדווג עם עד שלושה זכרים באותה תקופה. הנקבה מזדווגת עם זכרים השווים לה בגודל ובגיל. תקופת העיבור (עיבור = הריון) נמשכת כ-69, 71 יום, והאם ממליטה 1, 3 גורים.

הגורים פוקחים את עיניהם לאחר כ-10 ימים ומתחילים לזוז מעט אחר כך. מהחודש הראשון האם מעבירה אותם ממחילה למחילה כדי להגן עליהם. הם מתחילים לאכול בשר ביום ה-45. קצב הגדילה כ-21 גרם ליום. בגרות מינית מגיעה בגיל 16, 24 חודשים, אך הם נעשים עצמאיים כבר בגיל חצי שנה. זכרים נודדים עד 90 ק״מ מעמק הולדתם, ונקבות בדרך כלל נשארות קרובות.

האוכלוסייה הכללית של הקרקל נפוצה, אך מצב השימור משתנה לפי אזור. הקרקל נכחד בירדן ובכוויית, ונמצא בסכנה במקומות כמו פקיסטן ומרוקו. ברשימת IUCN (IUCN = הארגון הבינלאומי לשימור בעלי חיים) אין חשש עולמי מיידי, והמין יציב במרכז ובדרום אפריקה. בישראל האוכלוסייה קטנה ובסכנת הכחדה בעיקר בשל אובדן בתי גידול.

הקרקל נחטף וצוד בשל עורו ובשרו. הוא גם עלול לפגוע בעדרי משק, ולכן צדים אותו במקרים מסוימים. בחלק מהאזורים מוגן החוק מפני ציד. תת-מינים בתורים שונים נעשים נדירים בגלל ציד בלתי חוקי.

יש דעה המדגישה זהות אפשרית בין הקרקל לחיה המוזכרת כ"איים" או "ציים" בנביאים. הקרקל האסייתי מחפש מחסה בנקיקי סלעים וחורבות נטושות, ולכן התיאורים האלה מתאימים. לטענת חוקרים, מילים מסוימות ניתנות לפרשנות כקשורות לצלילי קריאתו הייחודיים.

קָרָקָל מצוי (Caracal caracal) הוא חתול בר בינוני עם אוזניים שחורות. אנשים באיראן ובאזור הודו אימנו אותו לציד. הוא חי בערך 12 שנים בטבע. בשבי הוא יכול להגיע עד כ-20 שנים.

הקרקל חי באפריקה, סביב הים הכספי, בצפון הודו, במדינות ערב ובישראל. הוא גר בחופים יבשים, ביערות נמוכים ובסוואנות.

אורכו 55, 90 ס״מ, הזנב 22, 34 ס״מ, והגובה עד 50 ס״מ. הזכרים כבדים יותר מהנקבות. הפרווה קצרה וחומה-אדמדמת. האוזניים שחורות, מחודדות ועם ציציות שיער ארוכות. השם "קרקל" מגיע מהמילה הטורקית שמשמעה "אוזניים שחורות".

הקרקל צייד זריז. בישראל הוא אוכל בעיקר חוגלות וארנבות. הוא אוכל גם מכרסמים, פרטים צעירים של יונקים, וזוחלים לעיתים. לעתים הוא קופץ אל תוך האוויר כדי לתפוס עופות.

הקרקל פעיל בעיקר בלילה. ביום הוא מסתתר במחילות או בנקיקי סלעים. הוא מטפס על עצים טוב ושומר על אזור המחיה שלו בעזרת סימוני ריח. בדרך כלל הוא חי לבד.

נקבה ממליטה 1, 3 גורים אחרי כ-69, 71 ימים של עיבור (עיבור = הריון). הגורים פוקחים עיניים אחרי כ-10 ימים. הם מתחילים לאכול בשר סביב היום ה-45. בגיל חצי שנה הם יכולים להיות עצמאיים.

הקרקל נפוץ בחלק מהאזורים, אבל בכמה מדינות הוא נדיר או נעלם. באזור ישראל האוכלוסייה קטנה בגלל אובדן בתי גידול. בחלק מהמדינות מנסים להגן עליו מפני ציד.

יש שסבורים שהקרקל מזוהה עם המילה "איים" בנביאים. הוא אוהב להסתתר בחורבות ובנקיקי סלעים, ולכן זה מתאים לתיאור.