השירה העברית הופיעה כבר בתנ"ך ונמשכה עד ימינו. בשירת המקרא יש קטעים משולבים בפרוזה, כמו שירת הים בספר שמות ושירת דבורה בספר שופטים, וגם ספרים שלמים שעוסקים בשירה, בראשם מזמורי תהלים. בשירת המקרא אין בדרך כלל חריזה מודרנית, אלא בולטת התקבולת, כלומר חזרה או דמיון רעיוני בין שורות. במקרא מופיעים גם אקרוסטיכון אלפביתי (מילה שנוצרת מאותיות הפתיחה של השורות) ומבנים אחרים. חוקרים משערים שחלק מן השירות העתיקות הועברו בעל פה לפני שנכתבו.
בתקופת חז"ל אין הרבה שירי פרי-מפורסמים, אך יש כמה מקבצי שירה קצרים, כולל משלים שיריים בתלמוד. בתקופה זו החלה לצמוח צורת שירה חדשה, הפיוט, שהתפתח מאוחר יותר בעיקר בימי הביניים.
פיוטים נוצרו תחילה בארץ ישראל. בין הפייטנים המוקדמים בולטים יוסי בן יוסי ואלעזר הקליר. אצל הקליר השתכללו טכניקות כמו חריזה, מקצב, משחקי לשון ואקרוסטיכון. הפיוט נדד לבבל ואז לאירופה.
ביהדות ספרד פרחה שירה עשירה בתקופת הזהב של הספרדים. שם נכתבו גם שירי חולין לצד שירי קודש. בין המשוררים החשובים מזכירים את שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי.
לאחר דעיכת השירה הספרדית הצטמצמה היצירה לשירי קודש, אם כי באיטליה ובחוגי המקובלים בצפת נכתבו שירים שהמשיכו להשפיע. אחד הפיוטים המפורסמים שהצטרף לתפילה הוא "לכה דודי" של רבי שלמה אלקבץ.
השירה המודרנית החלה עם משה חיים לוצאטו ובהמשכו של עידן ההשכלה. משוררי ההשכלה, כמו נפתלי הרץ וייזל, שאבו מהשירה האירופית, אך כתיבתם נותרה לעיתים דידקטית ותוכניית. הסופרים של תנועת חיבת ציון תרמו אף הם.
המהפכה בשירה הגיעה בסוף המאה ה-19 עם חיים נחמן ביאליק ואבנר צ׳רניחובסקי. הם הפנו את המבט ל"שירת הפרט", שירים על הנפש והחוויה האישית. בעשורים שאחריהם פעלו משוררים רבים, ומרכז השירה עבר לארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30.
נשים החלו לפרסם שירה בולטת, כמו רחל המשוררת. נולדו אסכולות שונות: אקספרסיוניזם, נאו-סימבוליזם ודורות כמו דור הפלמ"ח ודור המדינה. בין המשוררים המשפיעים בדור המדינה נמנים נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ויונה וולך. לצד הזרם החילוני המשיכה לשגשג גם שירה דתית.
בשנים האחרונות חלו חידושים נוספים. משוררים כמו טל סלוצקר, רועי צ'יקי ארד ושגיא אלנקווה מעדכנים את השירה, כותבים על חיי ערים, על דמות הפרט ועל היחס לדורות קודמים. סגנונות נעשים חופשיים יותר, ורבים מבטאים בעזרת השיר את מאבקי הדור ואת חוויית החיים המודרנית.
השירה בעברית קיימת כבר בתקופת המקרא. יש שם שירים כמו שירת הים ושירת דבורה. גם ספר תהלים מלא שירים. בשירים המקראיים יש חזרה ברעיונות בין השורות. אקרוסטיכון הוא שיר שבו האותיות הראשונות של כל שורה מרכיבות מילה.
בתלמוד יש כמה שירים קצרים. אחר כך צמחו הפיוטים. פיוט הוא שיר דתי שיש פעמים בתפילה.
בימי הביניים כתבו פייטנים הרבה פיוטים. אלעזר הקליר היה פייטן מפורסם. הרבה פיוטים הגיעו מספרד. שם פרחו משוררים כמו שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. אחרי תקופה זו רוב השירה הייתה שירי דת, אבל גם נשארו שירים אחרים. אחד הפיוטים הידועים הוא "לכה דודי" שמושרים בשבת.
בשלהי המאה ה-18 התחילה שירה חדשה עם משוררים כמו משה חיים לוצאטו. לקראת סוף המאה ה-19 באו ביאליק וטשרניחובסקי. הם התחילו לכתוב שירים על רגשות אישיים. בשנות ה-20 וה-30 מרכז השירה עבר לארץ ישראל. גם נשים החלו לפרסם שירים טובים, כמו רחל.
היום יש משוררים שמתעדכנים וחותרים לחופש בביטוי. הם כותבים על החיים בעיר, על הבדלים בין דורות, ועל רגשות אישיים. השירה ממשיכה להתפתח כל הזמן.
תגובות גולשים