שליו נודד

"שליו נודד" (שם מדעי: Coturnix coturnix) הוא עוף קטן-בינוני ממשפחת הפסיוניים. למרות משקלו, הוא נודד - נע בעונות השנה לאזורים דרומיים. הלהקות מתחילות להלך יחד ובעקבות כך עוברות לתעופה. במהלך מעברן הן עשויות לעבור בערב ובמעוף לילי כ-700 ק"מ מעל הים התיכון אל אפריקה. בקיצות הן נוחתות בחופי צפון סיני ובמזרח מצרים, ומחפשות מסתור בצמחייה מדברית, דבר שהפך אותן לקלות לציד בעשורים שעברו.

בעונת הרבייה הזכר מקריא קריאות למשיכת הנקבה, מסמן נחלה ונלחם עליה. הנקבה חופרת גומה קטנה ומרפדתה בעשב ובקש. היא מטילה ביצה חלקה ומבריקה בכל יום, ודוגרת במשך 17, 19 ימים לאחר השלמת הלהט. האפרוחים בוקעים יחד. הם מתחממים ונשמרים על ידי האם. בגיל 12, 14 יום הם מתחילים לעוף, ובגיל 30, 50 יום הם נפרדים ממנה. הבגרות המינית מגיעה לעתים כבר בשנת החיים הראשונה.

השליו פעיל בעיקר ביום. בלילה הוא ישן על הקרקע.


מקורות עתיקים ציינו את הגעת הלהקות לחופים ואת המסחר והציד שסביבן. פליניוס ותיאר כתובות עתיקות הזכירו את גדלות הלהקות, והתלמוד מציין את בשרו השמנוני. גם בכתבים ערבים ובמוסמכים בני המאה ה-20 תוארו מאמצי ציד בחופים.


תיאורים מודרניים (כגון של צבי אילן) מתארים רשתות ציד בחופי אל-עריש. הרשתות בנויות בגובה של 3, 4 מטר ונפרסות בזוגות. ברשת הראשונה יש חורים קטנים שמכניסים את הציפור, ולאחריה רשת שנייה עם חורים גדולים יותר. הצייד ממתין באזור השני. כדי לא להבהיל את הלהקות, פזורות לפני הרשתות ענפים ושיחים יבשים.


ממשלות שונות הגבילו את הציד בחוק. גם אחרי מלחמת ששת הימים הוטלו צווים שהגבילו ציד באזורי חצי-האי סיני. בעשורים האחרונים השימוש בחומרי ריסוס בשדות פגע באוכלוסייה. ב-2020 נאסר ציד של השליו הנודד בישראל, בעקבות ירידה בכמותו וקמפיינים להגנה על חיות הבר.


השליו המקראי מזוהה עם מין זה. בספרות ההלכתית קיימת מסורת כשרות מסוימת, ובקהילות רבות אוכלים שליו. גם בתקופה המודרנית הותר אכילתו על ידי רבנים ראשיים, והיו ניסיונות לגדלו מסחרית לייצור בשר וביצים. השליו המבוית שהובא מיפן נחשב מבחינה הלכתית כקרוב מספיק לשליו הבר.


בסיפור יציאת מצרים ובספר במדבר מתוארת הגעת הלהקות למאהל בני ישראל, כשאלוהים מביא לבני ישראל גם בשר במקביל למן. במקרא מובא שהתכנסו כמויות גדולות של שלווים סביב המחנה, והכמויות הספיקו לכל העם.


במסורת העתיקה ובספרות הרפואית תוארו מקרים שבהם אוכלי שליו חלו אחרי אכילתם. ההסברים המדעיים כוללים הצטברות חומצת חלב בשרירים שגורמת להפרעות תפקוד, או נזק שרירי המוביל לשחרור מיוגלובין. יש גם הצעה שהעופות אכלו צמח רעיל (למשל פרח ההליבור) ולכן העבירו רעל לאוכלים. אירועי הרעלה הוזכרו אצל מחברים רומיים ומקומיים, ובמקרה אחד בסיציליה רבים מתו כאשר משלוח של שלווים התעכב.


נקבת שלו במערב אירופה; שלו במצרים העתיקה; זכר השליו; ביצי שליו במוזיאון טולוז.

שליו נודד הוא ציפור קטנה. שמו המדעי הוא Coturnix coturnix. הוא עף למקומות חמים כשהחורף מגיע. הלהקות מתחילות ללכת ואז עפות ביחד. לעתים הן עוברות בלילה למרחוק.

בתקופת הקינון הזכר קורא כדי למשוך את הנקבה. הנקבה חופרת גומה קטנה ומרפדת אותה בעשב. כל יום היא מטילה ביצה. היא דוגרת כ-17, 19 ימים. האפרוחים בוקעים ביחד. בגיל 12, 14 יום הם מתחילים לעוף.


אנשים מאז ומעולם צדו את השלווים בחופים. הסופרים העתיקים והחכמים כותבים על להקות גדולות.


ציידים פרסו רשתות גבוהות בחוף. הרשתות היו בזוגות. בצד אחד הציפור נכנסת ובצד השני ממתין הצייד. לפעמים שמים ענפים כדי להסתיר את הרשת.


עם הזמן החוקים הגבלתו ציד כדי להגן על השלווים. ריסוס בשדות פגע בכמה מהן. ב-2020 אסרו על ציד שלהם בישראל.


השליו מוזכר בתנ"ך. יהודים אוכלים שליו לפי מסורת וכשרות של חז"ל ורבנים.


ביציאת מצרים ובספר במדבר הובאו שלווים לעם כמזון. הלהקות הגיעו סביב המחנה וישבו בקרבת האנשים.


לפעמים אנשים חלו אחרי שאכלו שלווים. ייתכן שהעופות אכלו צמח רעיל או ששריריהם גרמו לבעיה. זאת תופעה ידועה בתיעוד הישן.


יש תמונות של נקבת שלו, זכר, ביצים ותמונות עתיקות.