שרי (בספרדית: Jerez; באנגלית: Sherry) הוא יין מחוזק (מוסיפים לו ברנדי כדי להעלות את האלכוהול) שמקורו באזור חרס דה לה פרונטרה שבאנדלוסיה, ליד מצר גיברלטר. היין מיוצר בעיקר מזן הפלאומינו (Palomino), ולצדו משתמשים גם ב-Pedro Ximénez וב-Moscatel. יינות הקרויים "שרי" המיוצרים מחוץ לאזור זה נעשים לעתים מזנים אחרים.
את הבסיס מכינים כתירוש שעבר תסיסה מלאה. לאחר מכן השרי עובר טיפול מיוחד: או שמאפשרים לשמרים יחודיים שנקראים פלור (שמרים שיוצרים שכבת מגן על פני היין) לגדול, או שמחזקים את היין עד רמת אלכוהול שבה הפלור לא שורד. בשיטה הראשונה מתקבלו הסגנונות החיוורים והיבשים כמו פינו ומנסאנייה; בשיטה השנייה מתקבלים שריים כהים ועשירים כמו אולורוסו.
היין מסווג מיד אחרי התסיסה לפי הפוטנציאל שלו. סימונים על החביות (/ , ./ , // , ///) מעידים מה יעשה עם היין: האם הוא מתאים לפינו, לאולורוסו, ימשיך להיבדק או יזקק. חביות השרי בדרך כלל מאלון אמריקאי או קנדי, שהן נקבוביות יותר, והמלאי ממולא עד כחמש שישיות כדי להשאיר מרווח עליון שבו יכול לצמוח הפלור.
היישון נעשה בשיטת הסולרה (solera), שיטת חביות שבה יין צעיר מתווסף לשורה עליונה של חביות והחומר עובר מטה באופן חלקי לשורות שמתחתיה. כך כל בקבוק מכיל תערובת של יין חדש וישן, ולכן לשרי אין שנת בציר אחת מוגדרת. המנה המועברת מכל חבית בכל סבב נעה בדרך כלל בין 5% ל־30%.
בעבר החביות הונחו אחת על השנייה. היום משמרים לפעמים חביות בנפרד מטעמי נוחות, אך העיקרון נשמר. לפני הביקבוק השרי עובר סדרת שלבים עד שיצא לשוק.
השם "שרי" נגזר משמה הערבי של העיר (شريش). לפי חוק מקור (D.O.) השם מוגבל לאזור משולש במחוז קדיס בין חרס דה לה פרונטרה, סנלוקר דה ברמדה ואל פווארטו דה סנטה מריה. בספרד נאבק ההגנה על השם, וב־1996 קיבל האזור זכויות קניין רוחני באיחוד האירופי. בארצות הברית המונח משמש לעתים באופן גנרי, בתנאי שיוצג גם מקור היין (למשל "שרי קליפורניה").
גידולי הגפן והיין הגיעו לאזור כבר בתקופות עתיקות, אולי מהפיניקים או מהיוונים. בתקופה המוסלמית הוכנסו גם מזקקות פשוטות (אלמביק) שהפכו עודפים לאלכוהול. בתקופות מאוחרות יותר סוחרים אנגליים הפיצו את השרי באירופה. המקרה המפורסם של פלישת פרנסיס דרייק כלל גם שלל ענק של חביות שרי, מה שהעמיק את הקשר באנגליה.
פינו ומנסאנייה (סוג פינו שנובע מאזור סנלוקר) נהנים בדרך כלל צעירים, פריכים ומתאימים כאפריטיף (משקה לפתיחת הארוחה). אולורוסו הוא כבד ועמוק יותר. שרי יבש כדאי לקירור קל; שרי מתוק מוגש גם כקינוח. חביתות ריקות של שרי נשלחות לעיתים למזקקות ויסקי באנגליה ושימוש בהן משפיע על טעם הוויסקי.
האזורים המרכזיים הם חרס דה לה פרונטרה, סנלוקר דה ברמדה ואל פווארטו דה סנטה מריה. כל יצרן שומר על שיטותיו וטעמו של לקוחו.
שרי הוא יין מחוזק (מוסיפים לו ברנדי). הוא נוצר בחרס דה לה פרונטרה שבספרד. הענב העיקרי הוא פלאומינו (זן ענבים).
הופכים את המיץ ליין. אחרי התסיסה מוסיפים ברנדי או מאפשרים לשמרים שנקראים פלור (שמרים שמכסים את היין) לגדול. אם הפלור גדל, היין נשאר חיוור ויבש. אם מחזקים אותו חזק יותר, הפלור לא שורד והיין נעשה כהה ועשיר.
הסולרה היא שיטת יישון בחביות. חביות מסודרות בשורות. שמים יין צעיר בחלק העליון. לוקחים מעט מהחבית התחתונה וממלאים אותה מהעליונה. כך כל בקבוק הוא תערובת של יין ישן וחדש.
השם "שרי" מגיע משמה הערבי של העיר. רק באזור מסוים ליד שלוש ערים מותר לקרוא ליין בשם זה לפי החוק.
שרי יבש שותים קריר. שרי מתוק מתאים גם לקינוח. אפשר להשתמש בשאריות הבקבוק לבישול.
חרס דה לה פרונטרה, סנלוקר דה ברמדה ואל פווארטו דה סנטה מריה הם המרכזים של השרי.
תגובות גולשים