התוכנית הוצעה ב-7 באוגוסט 1981 על ידי נסיך הכתר הסעודי פהד, והייתה הצעה להסדר מדיני במזרח התיכון.
העקרונות המרכזיים כללו: נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שכבשה ב-1967, כולל "ירושלים הערבית"; הכרה בזכות השיבה של פלסטינים (הזכות של אנשים לחזור למקומות שבהם חיו раньше) ותשלום פיצויים לאלו שלא ירצו לחזור; הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים; פירוק ההתנחלויות (ישובים שהוקמו בשטחים); חופש פולחן לכל הדתות במקומות הקדושים; תקופת מעבר קצרה שבה יהודה, שומרון ורצועת עזה יהיו תחת חסות האו"ם; זכותן של כל המדינות באזור לחיות בשלום; והשתתפות של האו"ם או מדינות חברות בביצוע התוכנית.
הצעת פהד אומצה על ידי הליגה הערבית בכנס בפאס בסוף 1982, בתוספת הכרה באש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) כנציג הלגיטימי של הפלסטינים וזכותם להגדרה עצמית (זכות להחליט על עתידם הפוליטי).
ישראל דחתה אז את היוזמה. היא הטילה ספק בכוונות הסעודים ובלא נטתה להכיר אז באש"ף ובזכות השיבה.
מה שבלט בחסרונו בתוכנית הוא פירוט על הסדרת יחסי שלום רגילים בין מדינות ערב לישראל. עם זאת, נכונות להכיר בישראל ולחיות עימה בשלום נחשבה קידמה יחסית ל"שלושת ה-לא" של ועידת חרטום ב-1967.
זו הייתה הצעה לשלום שהציע נסיך סעודיה ב-7 באוגוסט 1981.
הרעיונות העיקריים היו פשוטים: ישראל תעזוב את השטחים של 1967, כולל ירושלים המזרחית. הפלסטינים יקבלו אפשרות לחזור הביתה. אפשר לשלם כסף לאנשים שלא רוצים לחזור.
התוכנית קראה להקים מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים. היא ביקשה לפנות את היישובים שהוקמו בשטחים ולהשאיר חופש תפילה לכל הדתות.
בתקופת מעבר קצרה יהודה, שומרון ועזה יהיו תחת פיקוח של האו"ם. עוד נאמר שכל המדינות יכולות לחיות בשלום, והאו"ם או מדינות אחרות יעזרו להוציא את התוכנית לפועל.
הליגה הערבית תמכה בתוכנית ב-1982, והוסיפה הכרה באש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) ובזכות הפלסטינים לבחור את עתידם. ישראל לא הסכימה אז לקבל את ההצעה.
תגובות גולשים