"תפילת מנשה" הוא אחד מהספרים החיצוניים. ספרים חיצוניים הם טקסטים יהודיים או נוצריים שלא נכללו בתנ"ך המקובל. הספר מתאר את תפילתו של מנשה, מלך יהודה בן חזקיהו. בוולגטה, תרגום לטיני נוצרי, הוא נקרא "תפילת מנשה מלך יהודה שהיה אסור בבבל".
סיפור גליית מנשה לבבל מוזכר בספר דברי הימים, אך לא מופיע בספר מלכים. יש חילוקי דעות על מי כתב את התפילה ומתי. אליה שמואל הרטום הציע שהמחבר היה יהודי משכיל במצרים במאה הראשונה או השנייה לספירה, ושהטקסט נכתב במקור ביוונית. לפי הרטום, הנוצרים ייחסו אותה במאוחר למנשה.
מחקר עדכני אומר כי לא ניתן לקבוע בוודאות אם המחבר היה יהודי או נוצרי, או האם נכתב לפני או אחרי חורבן המקדש. נמצא טקסט בעל שם דומה במגילות קומראן, מגילות שנמצאו ליד ים המלח, אך החוקרים מקבלים שאין קשר ברור ביניהם.
בתפילה עצמה יש רק 15 פסוקים. המחבר מהלל את אלוהי האבות ובקש מחילה על חטאיו. מהמקטעים בפסוקים 9, 12 מבינים שהדובר היה אסור לאחר שערע את הקשר עם ה'.
תפילת מנשה היא תפילה שמיוחסת למנשה, מלך יהודה. מנשה היה בנו של חזקיהו.
הסיפור על גלייתו של מנשה לבבל כתוב בדברי הימים. הוא לא מופיע בספר מלכים.
יש ויכוח מי כתב את התפילה ומתי. מישהו חשב שהיא נכתבה במצרים במאה הראשונה או השנייה, במקור ביוונית.
גם נמצאה כתובת עם שם דומה במגילות קומראן. מגילות קומראן הן מגילות שנמצאו ליד ים המלח. החוקרים חושבים שאין קשר ברור ביניהן.
בתפילה יש 15 פסוקים. המנון מדבר על שבח לאלוהי האבות ובקשת מחילה על חטאים.
תגובות גולשים