''תרגום אונקלוס'' הוא תרגום יהודי של חמשת חומשי התורה לשפה הארמית. הארמית היא שפת העם בתקופות מסוימות, והיא שימשה יהודים בלימוד ובפולחן. לא ברור מי כתב את התרגום ומתי בדיוק, אך בדרך כלל מייחסים אותו לאונקלוס הגר. חוקרים משערים שהוא נוצר בארץ ישראל במאה השנייה לספירה, והוצא צורתו הסופית בבבל במאות הרביעית, החמישית.
לאחר חורבן הבית השני התמקדו יהודים בלימוד התנ"ך. כשהעברית נדירה יותר בדיבור, הארמית מילאה את מקומה. התרגומים נוצרו כדי להנגיש את המקרא לקהל. בהתחלה הם היו בעיקר מילוליים, כלומר נשמרה קרבה למילים העבריות. במקביל נוצר גם "תרגום מדרשי", תרגום שמוסיף פירושים, הסברים וסיפורי רקע.
בתגליות כמו מגילות קומראן נמצאו תרגומים ארמיים שנכתבו בארץ ישראל בסוף ימי בית שני. תרגומי ארמית שונים מפורשים במידת החירות שלהם; חלקם צמודים למקור, וחלקם חופשי יותר.
השם "תרגום אונקלוס" מופיע לראשונה בתשובות הגאונים. גם התלמוד מזכיר תרגום בשם זה ומקשרו לדמות איקונית בשם אונקלוס הגר. עם זאת, יש ספק בקרב החוקרים אם הזיהוי המסורתי מדויק.
התרגום כתוב בניב ארמי בינוני. לא ברור אם הניב הזה הוא מזרחה (בבלי) או מערבה (ארץ-ישראל). הדעה המחקרית הרווחת היא שתמצית התרגום נוצרה בארץ ישראל, ואחר כך עברה עריכה בבבל. חוקרים משערים שלתרגום קדמה שכבה מוקדמת יותר בשם "פרוטו-אונקלוס".
אין קונצנזוס על מועד מדויק לכתיבתו. חלק מהמקליטים מעניקים לו ייחוס מוקדם מאוד, ואחרים מאוחרים יותר. רבים ממקבלי הדעה רואים בו יצירה שכבר התקיימה לפני שנת 135 לספירה.
תרגום אונקלוס ידוע כתרגום בדרך ה'פשט', כלומר תרגום שנוטה להיות כמעט מילולי, ומתמקד בהעברה נאמנה של הטקסט העברי. חריגות מהתרגום המילולי מוסברות לעתים בצורך להסביר הלכה, להבהיר ניסוח מקראי או להימנע מפגיעה ברגשי הקהל.
התרגום זכה למעמד הלכתי חשוב, ובמשך דורות שימש לצורכי קריאת תורה בבתי כנסת. מנהג שהיה נהוג בימי חז"ל הוא לקרוא פסוק בעברית ואז לומר את התרגום בארמית. המטרה הייתה שגם מי שאינו שולט בעברית יבין את הקריאה.
בקהילות רבות מסורת זו נשמרה לתקופה ארוכה. כיום המנהג להקריא את התרגום בשבת כמעט נעלם, חוץ מקהילות יוצאי תימן שבהן מקומות קוראים את התרגום בציבור עד היום. בימי הביניים בקהילות אירופה נהגו לקרוא את התרגום לפעמים בלבד, בעיקר בחגים כמו שבועות.
קיימת הלכה שקובעת שיש לקרוא את הפרשה פעמיים במקור (המקרא) ופעם אחת בתרגום. יש שמקיימים זאת לפי פסוק, אחרים לפי פרשה פתוחה או סתומה.
מעמדו של המתרגם בבית הכנסת היה מיוחד. לפי מסורת חז"ל, כל אדם יכל לשמש מתרגם. לעתים המתורגמנים הוסיפו קישורים או ריככו ניסוחים. עם זאת, הייתה גם ביקורת עליהם, במיוחד אם הוסיפו דברים מעבר לטקסט.
על התרגום נכתבו פירושים רבים שניסו להסביר חריגויות ולפרש כוונות. פירושים אלה סייעו לקוראים להבין מתי מדובר בהעברה מילולית ומתי בהבהרה פרשנית.
תרגום אונקלוס מופיע במהדורות מקראות גדולות כבר מאות שנים. מהדורות בולטות כוללות את מהדורת אברהם ברלינר מ-1884 ואת מהדורתו המדעית של אלכסנדר שפרבר מ-1959. מהדורות מודרניות מסתמכות לעתים על כתבי יד תימניים כהעדות לנוסח. יש גם קונקורדנציה ומילון עזר שנכתבו כדי להקל על המחקר והלימוד.
''תרגום אונקלוס'' הוא תרגום של חמשת חומשי התורה לארמית. תרגום = להעביר טקסט משפה אחת לשפה אחרת. ארמית = שפה שאנשים דיברו אז.
התרגום מיוחס לאונקלוס הגר. לא יודעים בוודאות מי כתב אותו. נראה שהוא נוצר בארץ ישראל ואז נערך בבבל. הוא קרוב למקור העברי וקשור להלכה, חוקי הדת.
אחרי חורבן הבית השני, אנשים למדו הרבה את ספרי הקודש. מאחר שפחות דיברו עברית, פיינו תרגומים בארמית כדי שכל הקהל יבין את הכתוב.
התרגום בדרך ה'פשט', כלומר כמעט תרגום מילולי. לפעמים מוסיפים הבהרות כדי להבהיר הלכה או מילה קשה.
בבתי כנסת נקראו בעבר פסוקים בעברית ואז בתרגום הארמי. המטרה הייתה שאנשים יבינו את הקריאה. היום מנהג זה נשמר בעיקר בקהילות תימן.
יש מהדורות ישנות של התרגום. חוקרים משתמשים גם בכתבי יד תימניים כדי לבדוק איך היה הנוסח המקורי.
תגובות גולשים