"תרומה גדולה" היא מצווה להפריש חלק מהיבול לכהן. יבול שלא הופרש ממנו תרומה נקרא טבל. יבול שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין נקרא "מתוקן". החובה להפריש תרומה מופיעה בתורה, ובחז"ל למדו שהיא חלה על מאכלים שמגודלים מן הארץ בארץ ישראל.
בתורה לא נקבע שיעור קבוע לתרומה. חז"ל קבעו מידות כדי להדריך: בית הלל קבעו מינימום של 1/60 מהיבול; 1/50 נחשב נדמה פחות, ו-1/40 נחשב נדיב. ההפרשות נעשות בדרך כלל על פי אומד (הערכה), ולא במדידה מדויקת. הרמב"ם והפוסקים קבעו שכיון שבימינו אין טהרה שלמה, מפרישים "מה שהוא" ולא תמיד לפי מדידה מדויקת.
תרומה מותרת לאכילה רק לכהנים טהורים. "כהן" הוא מי ששירת בבית המקדש. "טהור" פירושו שאינו טמא, כלומר אינו במצב שמונע אכילת קדשים. מי שאינו כהן אסור לו לאכול תרומה. אם תרומה נטמאת (הפכה לטמאה), מצווים לשרוף אותה, והכהן לא יכול לאכול אותה. עם זאת, מותר לכוהנים להפיק הנאה מהאש של השרפה, כמו חימום או בישול.
שמן תרומה שנטמא נקרא "שמן שרפה". יש איסור על הדלקתו ביום טוב. חז"ל נחלקו מסיבות ההלכה לאיסור זה.
כיום בדרך כלל מפרישים תרומה אבל לא נותנים אותה לכהן כפי שהיה בזמנים המקראיים. יש ספק לגבי ייחוס הכהנים, וכולם נחשבים טמאים בטומאת מתים. לכן נהוג להסתיר את התרומות (למשל להניחן בשקית אטומה ולזרוק). יש מחלוקת בין פוסקים האם אפשר לתת תרומה מעין זו לכהן מוחזק או לא.
נודעו שיטות להמנע מהפרשת תרומות, כמו הכנסת תבואה דרך הגג. תלמוד מבקר שיטות כאלה. יש גם דיונים הלכתיים על מתי מעשר שחולק קודם צריך להפריש ממנו תרומה, כפי שדנו רבנים כדוגמת ריש לקיש, רב פפא ואביי.
תרומה גדולה היא חלק מהיבול שנותנים לכוהן. כוהן הוא איש דת שהיה עובד בבית המקדש. אם לא נותנים תרומה קוראים ליבול טבל.
בתורה לא כתוב כמה בדיוק להפריש. חכמים קבעו כללים שיעזרו: למשל אחד חלקי שישים זה המינימום. הפרשות נעשות בהערכה, לא במדידה מדוקדקת.
מי שמותר לו לאכול תרומה הוא רק כהן טהור. טהור זה מצב שאינו מנוע מאכילת דברים מיוחדים. אם התרומה הופכת לטמאה (נפגמת), צריך לשרוף אותה. מותר להיעזר בחום שלה, למשל לבישול.
בימינו מפרישים לעיתים תרומה, אך לא נותנים אותה לכהן כפי שהיה פעם. עושים זאת בדרך נאה, למשל שמניחים בשקית אטומה ומשליכים.
היו אנשים שניסו להמנע מהפרשת תרומות בדרכים שונות. חכמים לא אהבו את זה ודנו בזה בתלמוד.
תגובות גולשים