תשלומי ארבעה וחמישה

בתורה ובמשפט העברי קיימים "תשלומי ארבעה וחמישה", קנסות על מי שגנב שור (בֶּהֱמָה גדולה) או שה (כבשה/טלה), וטבח (שחיטה) או מכר את הבהמה לפני שנתפס. דין זה מופיע במסכת בבא קמא בין עשרים וארבעה אבות נזקין.

התורה מזכירה את הדין בפרשת משפטים. בתלמוד מוסברים הטעמים להחמרה: לדעת רבי מאיר השור נחשב חמור יותר כי הוא לוקח מעבודת בעליו. לדעת רבי יוחנן בן זכאי השה זוכה להקלה חלקית בגלל בושה שכרוכה בגניבה זו. הרמב"ם מסביר שהשה קל לגניבה כי הוא נמצא בשדה, ולכן התורה התירה להחמיר בעניינו.

הרמב"ם כותב שתשלומי כפל נוהגים בדרך כלל, אך במקרה של שור ושה הדין הוא מיוחד: גנב שה טבח או מכר משלם על השה ארבעה, ועל השור חמישה. אם החפץ עדיין ביד הגנב בזמן התביעה חלים כללי תשלומי כפל.

אם הגנב רכש את הבהמה בעסקה תקפה לאחר שהגניבה (למשל על ידי שינוי או יאוש, יאוש הוא מקרה שבו הבעלים מתייאש ומוותר), ואז טבח או מכר, הוא פטור מתשלומי ארבעה וחמישה כי הבהמה הפכה לשלו.

ההלכה משווה מי שטען טענת גנב (מי שטען שהשומר הוא הגנב) לגנב עצמו. אם טען ושבע ואז הודה לשקר, וטבח ומכר את הבהמה, הוא מחויב בתשלומים ד' וה'.

התלמוד דן בשאלת השליחות (שליחת שליח לבצע פעולה עבירתית). יש דעות שמכירה דורשת שיתוף של אחר, ולכן גם בטביחה עם שותף חלה חובת התשלומים. יש דיונים והצעות שונות בגמרא לגבי העניין.

יש חוק בתורה על תשלומי ארבעה וחמישה. זהו קנס על מי שגנב בהמה. גנב = מי שלוקח משהו שלא שלו.

החוק מוזכר בפרשת משפטים ובמשנה בבא קמא. אם מישהו גונב שור (בכורה גדולה) או שה (כבשה/טלה), ואז מוכר או טבח את הבהמה לפני שתופסים אותו, הקנס שונה: על שה משלמים ארבעה, ועל שור משלמים חמישה.

חכמים הסברו למה יש הבדל: אחד אמר שהשור חמור יותר כי הוא מסייע בעבודה. עוד הסבר אמר שהשה שונה כי קל יותר לגנוב אותו בשדה.

אם הגנב קנה את הבהמה אחרי הגניבה (כלומר היא הפכה לשלו), הוא לא צריך לשלם את הקנס.

אם מישהו אמר ששומר הוא הגנב, נשבע ושיקר, ואז מכר או טבח את הבהמה, הוא חייב בתשלום כמו הגנב.

אם הגנב שלח מישהו אחר לבצע את המכירה או הטביחה, יש סברה שהגנב עדיין חייב בתשלום.