אתמולים אבודים

''אתמולים אבודים'' (Ruts Journey - A Survivor's Memoir) הוא ספר זיכרונות של רות גלסברג-גולד. הספר מתאר את ילדותה המאושרת בחווה בכפר מילי, באזור צ'רנוביץ. בחווה הייתה טבע פתוח, חיות ושדות, והרבה חופש לילדים.

עם הזמן גדלה באירופה האנטישמיות, והמצב החמיר עם המלחמה. בשנים 1939, 1941 הוחלפו שלטונות, ונשללו זכויות מיהודים. בשנת 1941 הותקפה המשפחה והגורל שלהן השתנה. בעלי תפקידים מסוימים, כמו ראש העיר טראיאן פופוביץ', ניסו לסייע במקרים בודדים, אבל משפחתה של רות לא יכלה למלט את עצמה.

המשפחה גורשה ברכבת לתחילת מסע אכזרי לכיוון טרנסניסטריה (אזור שנמצא בין נהרות, אזור תחת שלטון רומני בתקופה ההיא). במהלך המסע היו תנאים קשים מאוד: קר, רעב ומחלות. במחנה ברשאד הושארו הגרושׁים בתנאים של קיפאון ורעב. רות איבדה את אביה, אחיה ואמה בתנאים אלה. היא עצמה חלתה בטיפוס (מחלת חום מדבקת) אך שרדה, בין היתר בזכות עזרה שניתנה לה ובית יתומים שנוסד במחנה. מורה במחנה לימד ילדים כדי לשמור על רצף הלימודים.

במרץ 1944 שוחררו הכלואים על ידי הצבא הסובייטי. אחרי המלחמה חייה של רות השתנו שוב. היא נמנעה ממעבר מיידי לארץ והעדיפה נסיעה לברית המועצות, אך גם שם לא מצאה יציבות. אחרי טלטולים רבים, הצטרפה לגרעין שהמתין לעלייה לארץ. אוניית המעפילים שבה הפליגה טבעה ליד אי בים האגאי. המעפילים ניצלו על ידי משחתת בריטית ואז הושמו במחנה מעצר בקפריסין. לבסוף הגיעה רות לחיפה ב-1 בינואר 1948, בזמן מלחמת העצמאות. לאחר מכן הקימה עם חבריה קיבוץ בהרי ירושלים.

רות למדה סיעוד והוסמכה כאחות. ב-1958 נישאה ליהודי רומני והיגרה עמו לקולומביה. כעבור שנים עברה עם משפחתה למיאמי, פלורידה. ב-1990 הקימה בפלורידה קבוצת תמיכה לניצולי שואה. לאחר פרישתה היא מרצה על חוויותיה מהמלחמה. בשנת 1988 חזרה לבקר בצ'רנוביץ ובמילי, והחליטה לכתוב את ספר זיכרונותיה. הספר נדפס באנגלית לראשונה ב-1996 על ידי University Press of Florida. הנוסח העברי יצא לאור ביד ושם ב-1999, בתרגום איה ברויר. ב-2009 הוזמנה לשאת דברים בארגון האומות המאוחדות. הסופר אהרן אפלפלד שיבח את זכרונותיה כחשובים להבנת אירופה ומרכזה התרבותי.

''אתמולים אבודים'' הוא ספר זיכרונות של רות גלסברג-גולד. היא גדלה בחווה בכפר מילי. שם היו שדות, חיות והרבה חופש.

כאשר מלחמה הגיעה, החיים השתנו. משפחתה הוגלו ברכבת וגורשו לאזור שנקרא טרנסניסטריה. זהו אזור מרוחק בין נהרות. בדרך ובמחנה היה מאוד קר. היה מעט אוכל והרבה חולים. רבים מבני משפחתה מתו, ורות חלתה גם היא. הטיפוס הוא מחלה שמעלה חום. היא קיבלה עזרה מאנשים אחרים והייתה תקופה בבית יתומים שם ילדים למדו אצל מורה.

ב-1944 שוחררו על ידי הצבא הסובייטי. אחרי המלחמה היו לה עוד כמה מסעות. ספינת המעפילים שבה הפליגה טבעה, והם ניצלו. הם הובאו למחנה בקפריסין. לבסוף רות הגיעה לחיפה ב-1 בינואר 1948. אחר כך היא עזרה להקים קיבוץ בהרי ירושלים.

רות למדה להיות אחות. ב-1958 היא נישאה ועברה לקולומביה. אחר כך היא התיישבה במיאמי. ב-1990 הקימה קבוצת תמיכה לניצולי שואה. היא חזרה לבקר במקומות ילדותה ב-1988 והחליטה לכתוב את הספר. הוא יצא באנגלית ב-1996 ובתרגום לעברית ב-1999. ב-2009 היא דיברה על חוויותיה באו"ם (ארגון האומות המאוחדות).