גומי הוא פולימר אלסטי, שרשרת ארוכה של מולקולות, שמורכב בעיקר מאיזופרן. גומי טבעי מכיל גם חלבונים, שומנים, סוכרים ומינרלים, ומופק משרף (לטקס) של עצים טרופיים וצמחים נוספים.
לטקס (נוזל לבן מהעץ) הוא תרחיף של חלקיקי גומי במים. הוא מיוצר בתאי Laticifer, תאים שמייצרים גומי בעץ, ונועד, לפי השערה, לעזור בסגירת פצעים ולהדוף חרקים. המקור העיקרי לגומי טבעי מאז המאה ה-19 הוא עץ הוואה הברזילאית (Hevea brasiliensis), אך גם צמחים אחרים יכולים לייצר צמג.
הראיות הקדומות לגומי נמצאו במרכז אמריקה ובדרום מקסיקו, בתרבות האולמק (1500, 400 לפנה"ס). המקומיים חיתכו את קליפת העץ ואספו את הלטקס בכלים, ייצרו משחות רפואיות, השתמשו בו בטקסים ויצרו כדורי משחק טקסיים גדולים. כדורים עתיקים שנמצאו בביצה שרדו בגלל תנאי חוסר חמצן.
במאה ה-18 ג'וזף פריסטלי גילה שניתן להשתמש בגומי כמחק לעפרון, ומכאן השם האנגלי Rubber. בתחילת הדרך היו בעיות בטמפרטורה: גומי נא לא עמיד בקור ולא בחום. מאמצים לשיפור התכונות הביאו לשימושים ראשוניים בכדורי פורח ובבגדים אלסטיים.
בשנת 1839 צ'ארלס גודייר גילה שבליעת גופרית וחימום משפרים את תכונות הגומי. התהליך נקרא וולקניזציה, חיבור כימי בין שרשראות הגומי שמקבע אותן ומעניק עמידות בחום ובאור. וולקניזציה אפשרה המצאת הצמיג ובידוד חשמלי.
בסוף המאה ה-19 הנרי וויקהאם הוציא מהאמזונאס אלפי זרעים של Hevea ושגר אותם לגנים ולמושבות בריטיות. מטעים באסיה עלו במהירות, ואילו ניסיונות לגידול מסחרי באגן האמזונאס נכשלו לעתים בגלל מחלת כימשון העלים הדרום-אמריקני (SALB), פטרייה שגורמת לנזק חמור לעלים ובעקבותיה לתמותה.
הדרישה לגומי ולהגנה בזמן מלחמת העולם השנייה האיצה פיתוח גומי סינתטי. גומי סינתטי מיוצר מפולימרים אחרים והפחית את התלות בגומי טבעי, אך בגומי טבעי יש עדיין תכונות חשובות. כיום צמיגים ותעשיות אחרות משתמשים בתערובות של טבעי וסינתטי. בשנת 2022 סחר הגומי העולמי עמד על כ-18 מיליארד דולר; תאילנד היא היצואנית הגדולה.
הפקת הגומי נעשית על ידי חריצה באילנית ואיסוף הלטקס שניגר מהפצע. כל חתך מייצר צמג במשך כ-7, 8 ימים, והחריצה נעשית ידנית. לאחר איסוף מעבדים את הלטקס בעיבודים של קרישה, ייצוב וגיפור.
מחפשים מקורות חלופיים בגלל SALB, אלרגיות ללטקס ותנאי גידול מיוחדים של הוואה. צמח ה"הוויאולי" (Guayule, Parthenium argentatum) ו"השינן הרוסי" (Taraxacum koksaghyz) נחקרו כמקורות חלופיים. גומי מגואיול נחשב פחות אלרגני וניתן לעבדו במכונות, אך העיבוד יקר. השינן מציע קצב גידול מהיר וניתן לשיפור גנטי, אך גם בו יש קשיים טכניים ועלויות עיבוד.
כחומר פחמימני, גומי יכול לשמש כמקור לדלק ביולוגי, ועל כן יש בו עניין בעולם שמחפש להפחית תלות בדלק מאובנים.
גומי הוא חומר אלסטי שמגיע מפעמון לבן בעץ שנקרא לטקס. לטקס הוא נוזל לבן שהעץ מייצר.
העץ שיש ממנו רוב הגומי נקרא הוואה הברזילאית. תאים מיוחדים בעץ מייצרים את הלטקס.
אלפי שנים לפני הספירה אנשים במרכז אמריקה השתמשו בגומי. הם אספו את הלטקס ועשו כדורים למשחקים ולטקסים.
במאה ה-18 גילו שאפשר למחוק בעפרון עם חתיכת גומי. השם האנגלי Rubber נולד מהממצא הזה.
גודייר גילה שאם מוסיפים גופרית ומחממים, הגומי נעשה חזק ועמיד. תהליך זה נקרא וולקניזציה.
כדי להוציא את הלטקס חורצים את קליפת העץ ואוספים את הנוזל. אחרי האיסוף עוברים תהליכים שמכינים את הגומי לשימוש.
יש צמחים אחרים שמייצרים גומי, כמו Guayule ושינן רוסי. חלק מהם פחות גורמים לאלרגיה. חיפוש המקורות חשוב בגלל מחלה שפוגעת בעצים בשם SALB.
גומי הוא חומר שעשוי מפחמימות. אפשר לנסות להשתמש בו לייצור דלק ביולוגי בעתיד.
תגובות גולשים