"הא לחמא עניא" (ארמית: "זהו לחם העוני") היא פסקה בארמית הפותחת את קריאת ההגדה בליל הסדר. היא משווה את המצות על השולחן ל"לחם העוני" שאכלו בני ישראל ביציאת מצרים, מזמינה רעבים להצטרף לסעודה ומסיימת בתפילה לגאולה.
מקורה המדויק של הפסקה לא ברור. היא אינה מוזכרת בתלמוד או במדרשים, ונמצאת לראשונה בכתב בספרות הגאונים (החכמים של תקופת הגאונים). עובדה זו מצביעה על כך שהפסקה נוספה יחסית מאוחר. בעוד שההגדה כולה בעברית, הפסקה כתובה בארמית, השפה המדוברת בבבל ובקהילות רבות, דבר שמחזק את האפשרות שמקורה בבבל.
המסורת לגבי מיקום הפסקה בהגדה אינה אחידה. בהגדות מודרניות היא מופיעה בתחילת הקריאה, אבל בראשונים חלקם כלל לא הזכירו אותה. הרמב"ם למשל מזכיר מילים נוספות כמו "בבהילו יצאנו ממצרים" לפני הפסקה; אחרים ראו בה נספח מאוחר.
יש טעמים שונים לאמירת פסקה זו בארמית. בסוף המשפט נאמר בעברית "לשנה הבאה בני חורין" (חופשיים), ויש שטענו שזה מדגיש תקווה לגאולה ולעתיד חופשי.
יש ויכוח על המשפט "כל דצריך ייתי ויפסח" (שהזמנה שקשורה לקרבן הפסח). רבי ישעיה די טראני אמר שאסור לומר אותו מפני שאין לנו כיום קורבן הפסח, קורבן הפסח הוא הקרבן, כלומר החיה המוקרבת בבית המקדש. אחרים הסבירו שהמשפט מתייחס לאפיקומן (האפיקומן הוא חתיכת מצה שמסמלת זכר לקרבן) או לכלי ההגדה שמזכירים את הקרבן.
בקהילות צפון־אפריקה (מרוקו, תוניס, לוב) נהגו לסובב את קערת הסדר מעל ראשי המסובים בזמן אמירת הפסקה, ולעיתים שלש פעמים. תיעוד מנהג זה מופיע אצל נוסעים וחכמים מאה־שי שנים ואילך. למנהג ניתנו הסברים שונים: סגולה לברכה ולהגנה, תזכורת לאופן הנשיאה ביציאת מצרים, או דרך לעורר את הילדים לתהייה. מנהג קשור פחות עתיק הורם גם מתיאור שנוהגים להגביה את הקערה בעת הסילוק, זכר לשאת צרורות ביציאה.
"הא לחמא עניא" (ארמית: "זהו לחם העוני") היא פתיח בהגדה בליל הסדר. ההגדה היא הטקסט שקוראים בלילה הזה. הפסקה משווה את המצה ללחם שהאבות אכלו ביציאת מצרים. היא גם מזמינה רעבים לבוא לאכול ולהתפלל לגאולה.
לא יודעים בדיוק מתי נוספה הפסקה. היא לא מופיעה בתלמוד. היא נמצאת לראשונה בספרים של הגאונים. זה מרמז שהיא נוספה מאוחר יותר. רוב ההגדה כתובה בעברית, אבל הפסקה הזאת כתובה בארמית. ארמית היא שפה שהייתה מדוברת בימי קדם.
יש מנהגים שונים סביב הפסקה. בקהילות צפון־אפריקה נהגו לסובב את קערת הסדר מעל ראשי המסובים. יש שאמרו שזה זיכרון לאופן שבו יצאו מהצריחים בחיפזון. אחרים אמרו שזה כדי להביא ברכה ולהעיר את הילדים בסדר.
בסוף המשפט אומרים גם "לשנה הבאה בני חורין", בקשה לעתיד חופשי וטוב.
תגובות גולשים