היפוגליקמיה

היפוגליקמיה (Hypoglycemia) או תת־סוכר בדם היא מצב שבו רמת הסוכר בדם יורדת מתחת לנורמה, בדרך כלל פחות מ־60 מיליגרם לדציליטר. המוח תלוי בגלוקוז (סוכר בדם) כמקור אנרגיה ולכן נפגע במיוחד כשיש ירידה חדה. התסמינים כוללים הזעה, דפיקות לב (palpitations), רעב, בלבול, חרדה, חוסר שקט ושינוי במצב ההכרה; במקרים חמורים עלולים להופיע פרכוסים ואובדן הכרה.

במצב זה המוח גורם ליותרות הכליה לשחרר אדרנלין, כדי שהכבד ישחרר גלוקוז לדם. האדרנלין מסביר חלק מהתסמינים שדומים להתקף חרדה: עצבנות, זיעה קרה ורעידות. כאשר ההיפוגליקמיה מחמירה, מתרחשת חיוורון, חולשה, בלבול ובחילות. בדרך כלל תסמינים מופיעים סביב ערכים מתחת ל־50 mg/dL.

המצב ההפוך נקרא היפרגליקמיה, רמת סוכר גבוהה בדם.

אבחנה מתבססת על שלושת הקריטריונים של וויפל (Whipple's triad): תסמינים תואמים, מדידה של גלוקוז נמוך בדם, ושיפור בתסמינים אחרי העלאת רמת הסוכר.

אירועי היפוגליקמיה נגרמים למשל בצום ממושך, בדיאטה דלת פחמימות, משתיית אלכוהול ללא אכילה, או בגידולים שמייצרים אינסולין. אצל חולי סוכרת המופעלים באינסולין, מינון-יתר של אינסולין, דילוג על ארוחה או מאמץ גופני מוגבר יכולים לגרום להיפוגליקמיה.

תסמינים בולטים: הזעה, רעידות, רעב, דפיקות לב, בלבול וחוסר ריכוז. במצבים קיצוניים עלולה להיות איבוד הכרה.

הגוף מפעיל כמה קווים של הגנה: ראשית יורדת הפרשת האינסולין כאשר הסוכר מגיע ל־80, 85 mg/dL. כאשר רמות הסוכר יורדות עוד (כ־65, 70 mg/dL), משתחררים הורמונים(counterregulatory) שמעלים סוכר בדם. אחד המרכזיים הוא גלוקגון, והשני אדרנלין, שגורם לשחרור גלוקוז מהכבד. קורטיזול והורמון הגדילה (GH) פועלים במצבים כרוניים ומשלימים את המנגנון. ברמות נמוכות מ־50, 55 mg/dL מופיע רעב, שהוא הגנה התנהגותית שמעודדת אכילה.

היפוגליקמיה נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: עלייה בניצול הסוכר, הפרעה באספקת מקורות אנרגיה חלופיים, ופגיעה בתפקודי הכבד שמייצרים גלוקוז.

ניצול מוגבר יכול לנבוע מעודף אינסולין. עודף אינסולין מקורו בדילוג על ויסות טבעי, בהזרקת יתר של אינסולין, בגידול מפריש אינסולין (אינסולינומה) או במצבים נדירים גנטיים כמו PHHI. חומרים כמו Big IGF2 גם עלולים להתנהג כמו אינסולין.

כשיש פגיעה בחמצון חומצות שומן או בקטוגנזיס, הגוף לא מייצר דלק חלופי לגלוקוז. דוגמה היא פגם בקרניטין, חלבון שמעביר חומצות שומן למיטוכונדריה. במצבים אלה יכולה להיווצר היפוגליקמיה לא־קטוגנית ולעתים חמצת.

הכבד אחראי לגלוקונאוגנזיס (יצירת גלוקוז מחומרים אחרים) ולגליקוגנוליזיס (שחרור גלוקוז מגליקוגן). חוסרים הורמונליים כמו חסר בקורטיזול או בהורמון הגדילה מפחיתים תהליכים אלה. מחלות אגירת גליקוגן (למשל מחלת פון גירקה) ואי־סבילות לסוכרים כמו גלקטוזמיה או אי־סבילות לפרוקטוז עלולות אף הן לגרום להיפוגליקמיה.

היפוגליקמיה נקראת גם תת‑סוכר. זהו מצב שבו הסוכר בדם נמוך מאוד. גלוקוז הוא השם המדעי של סוכר בדם.

כשהסוכר יורד, המוח שולח איתותים שיש בעיה. הגוף משחרר אדרנלין. זה גורם להזעה, רעידות ותחושת פחד. ילדים עלולים להיות בלבול ולרצות לאכול. אם לא מטפלים, האדם עלול להתעלף.

בודקים את רמת הסוכר בדם במכשיר מדידת סוכר. אם יש תסמינים וסוכר נמוך, ומצב משתפר אחרי אכילה, זו היפוגליקמיה.

הסיבות הנפוצות: דילוג על ארוחה, שתיית אלכוהול בלי לאכול, או הזרקת הרבה אינסולין (הורמון שמוריד סוכר). יש גם מצבים נדירים שבהם הגוף מייצר יותר מדי אינסולין.

הסימנים: הזעה, רעידות, רעב, בלבול או עייפות. לפעמים האדם עלול להיחלש עד כדי התעלפות.

כאשר הסוכר יורד, קודם כל הגוף מפחית הפרשת אינסולין. אחר כך משתחרר גלוקגון (הורמון שמרים סוכר) ואדרנלין. הורמונים אחרים כמו קורטיזול ועידוד הגדילה מופיעים במצבים ממושכים.

יש שלוש סיבות עיקריות להיפוגליקמיה: שימוש רב בסוכר על ידי הגוף, בעיה ביצירת דלק חלופי לחוסר סוכר, או בעיה בכבד שמייצר סוכר. יש מחלות מולדות של אנזימים שגורמות לבעיות אלה.

טיפול מהיר: לאכול משהו מתוק או לשתות משקה ממותק. במקרים קשים נותנים זריקת גלוקגון במיון. ילדים עם נטייה להיפוגליקמיה צריכים לשאת תעודה או צמיד רפואי.