הסכם יששכר וזבולון הוא הסכם בין אדם עם יכולת כלכלית לבין תלמיד חכם. תלמיד חכם = אדם שלומד תורה באופן רציני. העשיר מסייע בצרכים החומריים של התלמיד. בתמורה נחשב התורם לשותף ב"שכר המצווה" - כלומר בחלק מן היתרון הרוחני והאישי שמקבל הלומד, ואף בחלק מהשכר בעולם הבא (שכר בעולם הבא = תגמול רוחני אחרי המוות). לפי כמה חוגים, רעיון זה הוא הבסיס למוסד הישיבה ולפרנסת אברכים על ידי נדיבים.
המדרש (בראשית רבה) מציג את זבולון כמי שתמך ביששכר, ולכן הוזכר לפניו בברכה. ילקוט שמעוני מציין גם הוא שזבולון סייע בעיסוקיהם של לומדי התורה. בתלמוד הבבלי (מסכת סוטה) יש אגדה על הסכמים דומים בין חכמים. שני הסכמים נעשו בפועל והסכם אחד נכשל בין הלל לאחיו שבנא, כי הלל סירב לחלוק חלק מזכויותיו בתורה.
בספרים המקראיים ובדברי הימים, יששכר מתואר כשבט בעל חוכמה ולימוד. זבולון מתואר כשבט עסוק בעשייה, במסחר או בלחימה. המסורת רואה בכך בסיס לחלוקת תפקידים: מי שלומד ומי מפרנס.
ראשונים דנו האם ההסכם כולל תשלום במזומן או רק סיוע שאינו כסף. הרמב"ם כתב שההסכם מקבל הנאה השווה לכסף, אך לא העברה של כסף ישיר כתמורה לזכויות בתורה. לעומת זאת, מתקופת הגאונים נעשה שימוש ברעיון כדי להצדיק תשלומים לכאלה שלומדים בלי תפקיד רשמי, והדבר נכנס גם להלכה בשולחן ערוך.
יש הבדל בין הסכמת תמיכה ללימוד שעתיד לקרות, שהיא מקובלת, לבין מכירת לימוד שכבר נעשה, שהיא שנויה במחלוקת. למשל, רבינו ירוחם מבדיל בין הסכמה על לימוד עתידי לבין מתן כסף על לימוד שנעשה כבר, והוא רואה את האחרון כלא ראוי.
הסכם יששכר וזבולון הוא הסכם בין אדם עשיר לבין תלמיד תורה. תלמיד תורה = מישהו שלומד הרבה תורה. העשיר נותן אוכל וכסף לתלמיד. בתמורה העשיר נחשב שותף ב׳התועלת״ של הלימוד. יש סיפור במדרש שאומר שזבולון נתן פרנסה ליששכר, ולכן הוזכר לפניו בברכה. בתלמוד יש סיפורים על הסכמים כאלה. יש גם סיפור על הלל ושבנא, שבו הלל סירב לקבל עזרה לחלוק חלק מזכויותיו. חכמים דנו אם מותר לתת כסף תמורת חלק בתורה. הרמב"ם אמר שניתן לתת הנאה שיש לה ערך כמו כסף, אבל לא להעביר כסף ישיר על זכויות בתורה. אחר כך נהגו להשתמש ברעיון כדי לפרנס תלמידים בישיבות.
תגובות גולשים