הרומן הערבי

הרומן הערבי הוא ז'אנר מודרני בכתיבה בערבית, שהתפתח בעיקר מהמאה ה-20 ואילך.

התחלת הרומן הערבי קשורה לתהליך ההנהדה, הנהדה היא תחיית תרבות וחשיבה, מעין רנסאנס ערבי. בתהליך הזה השתלבו שתי מגמות: חזרה למסורות קלאסיות כמו המקאמה וסיפורי אלף לילה ולילה, וגם תרגום וקליטה של רומנים אירופאיים.

כותבים מוקדמים ניסו לחקות את הסגנון הקלאסי. מוחמד אל-מווילחי כתב פרקים שביקרו את החברה המצרית. ג'רג'י זידאן, לבנון-מצרי, פרסם רומנים היסטוריים פשוטים וברורים שזכו לפופולריות. גם ג'בראן ח'ליל ג'בראן ומיכאיל נעימה השפיעו בשילוב רעיונות פילוסופיים.

מבקרים סימנו את "זינב" של מוחמד חוסיין הייכל כרומן הערבי ה"אמיתי" הראשון.

מלחמת העולם הראשונה, התמוטטות האימפריה העות'מאנית והמעורבות האירופית גרמו לעלייה ברגש לאומי ובכתיבה היסטורית. רומנים רבים בין שתי המלחמות תיארו מאבקים נגד כיבוש והביעו גאווה בעבר.

הקשר עם אירופה השפיע חזק. סופרים רבים הושפעו מהספרות הצרפתית, הן בתוכן והן בצורה. זאת הייתה פשרה בין צורה זרה וחומרים מקומיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה התחזק הרצון לעצמאות. הכרזות בין-לאומיות, הפלישה, וסבלם של פלסטינים השפיעו על כתיבה רומנטית ופוליטית. בשנות ה-50 וה-60 רבות ממדינות המזרח התיכון קיבלו עצמאות, וחוו מהפכות וקונפליקטים פנימיים. רומנים של תקופה זו תיארו מאבקים פוליטיים וזהות לאומית.

האירועים של 1948 (הנכבה, אובדן פלסטיני) והמלחמה של 1967 שינו את הכתיבה הערבית. סופרים פלסטינים כמו אמיל חביבי, ג'ברא אבראהים ג'ברא וע'סאן כנפאני תיארו את הנזקים והתמורות בחברה. מלחמות אלה הולידו רומנים שהתמקדו בזיכרון, בגלות ובפגיעה החברתית.

מלחמת האזרחים בלבנון (שהחלה באמצע שנות ה-70) יצרה כאוס ומתח בין קבוצות דתיות ואתניות. אירועים קשים, פליטים ופעולות אלימות השפיעו חזק על סופרים לבנונים. רומנים רבים חקרו את ההשפעה על החברה והפרט.

מפגש עם אירופה נתן השראה לרבים. סופרים שלמדו באוניברסיטאות אירופאיות החזירו את החוויה הזאת לכתיבתם. המתח בין מזרח למערב הוא נושא שבולט ברומנים, כגון "עונת הנדידה אל הצפון" של א-טייב סאלח, שבו גיבור ערבי מתמודד עם החיים במערב וחיי חזרה מארצו.

עם העצמאות צמחה הנהיגה ליצירת זהות לאומית. רבים כתבו רומנים ריאליסטיים-חברתיים שעסקו בהתפתחות פוליטית וחברתית. נושאים חוזרים כללו שחיתות, שינוי ערכי, והפער בין עיר לכפר.

כותרות כמו חינוך, זכותן של נשים ללימודים, פוליגמיה ושילוב נשים בשוק העבודה הופיעו ברומנים. סופרות תיארו לעתים באופן ביקורתי את מקומן של נשים במשפחה ובחברה.

נושאים של דיכוי, ניכור ובידוד אישי חוזרים ברומנים רבים. חלק מהגיבורים מתנגדים ומאבקם נמשך; אחרים נכנעים ללחצים חברתיים ופוליטיים. גלות ואמצעות חיים בחו"ל גם הם נושאי מפתח.

הז'אנר עבר חידושים סגנוניים: זרם התודעה (שיטה שמציגה מחשבות ורגשות פנימיים), שבירת כרונולוגיה, ושילוב פנטזיה במציאות. דוגמאות בולטות כוללות עבודות סוריאליסטיות שמתמקדות בחוויה הפסיכולוגית ולא בתיאור מדויק של מקום.

הרומנים החברתיים והפסיכולוגיים מצביעים על רצון לבחון מציאות ולתאר את הסבל החברתי. חלקם בנויים כסדרה של תיאורים כרונולוגיים שמציגים השפעות על קהילה, ולעתים נעשה שימוש בסמלים ובסימבוליזם.

העיר מופיעה לעתים קרובות כמרכז השינוי. היא יכולה להיות מקום של הזדמנויות, אבל גם של ניצול ועוני. הניגוד בין בירת המדינה לפריפריה משקף מתח חברתי שנדון ברומנים רבים.

נושא השפה גם הוא משמעותי. מאז העצמאות מורים ואינטלקטואלים דנו בין כתיבה בערבית תקנית לבין שימוש בניבים מקומיים. השפה הדבורה מבטיחה אותנטיות, אך מצמצמת קהל קוראים.

כותבים רבים מתמודדים עם צנזורה, מעקב, כליאה וגלות. גם פרנסה קשה משפיעה; רבים נאלצים לעבוד במקצועות אחרים.

קהל הקוראים נשאר לעתים קטוע: רומנים רבים עוסקים בשכבות הנמוכות של החברה, אך לרוב קוראים אותם בעיקר אנשים משכילים.

הפצת ספרות תלויה בעיתונות, בכתבי עת ובמוסדות תרבות. יש מחסומים פוליטיים ופרקטיים שמגבילים תפוצה.

מספר סדרות בהוצאת ספרים בישראל תרגמו רומנים מערבית. הוצאת מפרש הייתה בין הראשונות בסוף המאה ה-20. אחריה הופיעה הוצאת אנדלוס בתחילת המאה ה-21. היום קיימת סדרת "מכתוב-مكتوب" היעודית לתרגום ערבי לעברית.

הרומן הערבי הוא ספר גדול שנכתב בערבית במאה ה-20.

הרומן התחיל בזמן שקרו הרבה שינויים. הנהדה היא שם לתקופה של "התעוררות" בתרבות.

כמה סופרים מוקדמים שלחו סיפורים היסטוריים. ג'רג'י זידאן היה מפורסם בגלל רומנים פשוטים שקל לקרוא. יש מי שחושבים ש"זינב" הוא הרומן הערבי הראשון שבאמת נכתב כמו רומן.

מלחמות ושלטון זר גרמו לאנשים לכתוב על זהות ועל עצמאות. אחרי מלחמות ורפורמות, סופרים כתבו גם על מרידות ועל כאב.

האירועים של 1948 (הנכבה) ושל 1967 פגעו בהרבה אנשים. סופרים תיארו אובדן, גלות וכאב.

בלבנון התחילו מריבות קשות בשנות ה-70. זה השפיע על סופרים שהראו מה זה עושה לאנשים ולמשפחות.

סופרים שהלכו ללמוד באירופה הביאו רעיונות חדשים. לפעמים הם כתבו על אנשים שחיים בין שתי תרבויות.

הרומנים מדברים על משפחה, חינוך, זכויות נשים ושחיתות. הם גם מתארים את תחושת הבדידות של אנשים.

חלק מהסופרים ניסו סטיילים חדשים. הם שברו את הסדר הזמני והשתמשו בזרם תודעה, זו שיטה שמציגה מחשבות כמו שהן עולות.

רבים מהסופרים לא מרוויחים יפה. חלק נדחקו מהמדינות שלהם בגלל ביקורת פוליטית. רוב הקוראים הם אנשים שלמדו הרבה.

כמה הוצאות בישראל תרגמו רומנים מערבית. הוצאת מפרש הייתה בין הראשונות. אחריה באה הוצאת אנדלוס. היום יש סדרת "מכתוב-مكتوب" לתרגום.