חוק יסוד: מקרקעי ישראל

חוק יסוד: מקרקעי ישראל התקבל בכנסת ב-19 ביולי 1960. החוק קובע שרוב אדמות המדינה לא יימכרו ויישארו בבעלות המדינה. המונח "מקרקעין" מוסבר בסעיף 3: קרקע, בתים, בניינים וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע. לפי החוק, כ-93% משטחי ישראל נמצאים ברשות המדינה וארגונים ציבוריים כגון רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל (כ-17%). כלומר המדינה שומרת על בעלות עיקרית, ואזרחי המדינה מקבלים זכויות שימוש על פי חוק. ניתן לחוקק חריגים המאפשרים העברת בעלות במקרים מסוימים.

החוק הוצע לראשונה ב-1959 בשם "חוק יסוד קרקעות העם". הרעיון המרכזי הוא להשאיר קרקעות בידי הציבור כדי לאפשר תכנון וניהול אחידים, פיתוח יעיל והגנה מפני בעלות של גורמים זרים. הרעיון נעוץ בדיונים היסטוריים, כולל בקונגרס הציוני של 1901, והוא מקושר גם למקורות דתיים ולטענות חברתיות על שוויון וטובת הכלל. המינהל שנועד לנהל את הקרקעות הפך ב-1 בינואר 2010 לרשות מקרקעי ישראל.

חלק הקרקע שבבעלות המדינה מחולק פנימית: כ-72% מהקרקע (כ-14.1 מיליון דונם) מוענקות למדינה לפי חוק נכסי המדינה מ-1951, וכוללות גם קרקעות ללא בעלים או עיזבונות ללא יורשים. רק כ-7% מהקרקע היא פרטית, רובה באזורים עירוניים; עם זאת, גם חלק גדול מהאדמות העירוניות נשאר בבעלות המדינה. הממשלה רשאית לנהל ולמכור קרקעות, אך במקרים של שטח מעל 100 דונם נדרש אישור מועצת מקרקעי ישראל. החוק מפרט שבעה מקרים בהם מותר להעביר בעלות, למשל כדי להסדיר חובות ישנים, פיצוי על הפקעות, או העברות פנימיות בין גופי המדינה.

הועלו טענות שהחוק והניהול הציבורי מגבילים את היצע הקרקע לבנייה, וכתוצאה מכך מייקרים את הדיור. לדוגמה, בין 1997 ל-1999 שווקו רק 43% מהמגרשים שהיו אמורים להיות משווקים. יש הערכות כלכליות הטוענות לנזק רב לציבור ולעליית מחירים משמעותית בעשורים האחרונים.

בנוסף נטענו בעיות של אפליה כלפי אזרחים ערבים. חלק מהאדמות, כמו אדמות הקרן הקיימת לישראל, לא מוצעות להשכרה או מכירה לא-יהודים, והיו מקרים שבהם בתי משפט קבעו כי דחיות בקשות רכישה התבססו על אפליה. גם תקנות מסוימות (כמו תקנות 717, 727 ו-737) שנתנו הטבות לחקלאות וליישובים מסוימים, הואשמו במתן הטבות בלתי הוגנות והגדלת הפערים החברתיים בין יישובים חקלאיים לעיירות הפיתוח, וכן בהזנחת שיקולי צדק חברתי וסביבה.

חוק יסוד: מקרקעי ישראל עבר בכנסת ב-19 ביולי 1960. החוק אומר שרוב הקרקע בארץ שייכת למדינה. "מקרקעין" זה קרקע, בתים ובניינים, ודברים שמחוברים לקרקע.

כמעט כל הארץ, כ-93%, נמצאת ברשות המדינה או ארגונים ציבוריים. רק חלק קטן של הקרקעות שייך לאנשים פרטיים, רובו בערים. המדינה מנהלת את הקרקעות כדי לתכנן ולפתח אותן בקלות. ב-2010 שונה שם הגוף המנהל לרשות מקרקעי ישראל.

יש חוקים שמאפשרים במקרים מיוחדים להעביר בעלות של קרקע. הממשלה צריכה אישור מיוחד אם מוכרת שטח גדול.

אנשים מבקרים את הדרך שבה מנהלים את הקרקעות. יש הטוענים שזה מקטין את הכמות של אדמות לבנייה. בגלל זה מחירי הדירות גבוהים יותר. היו גם מקרים שבהם נטען שאזרחים ערבים נפגעו ולא הורשו לקנות אדמה או לקבל הטבות כמו אחרים. בתי משפט פסקו לפעמים נגד אפליה כזו.

יש גם טענות שהטבות ליישובים חקלאיים פוגעות בעיירות חלשות ובשיקולי סביבה.