חוקי אשנונה הם קובץ חוקים מהמאות ה־20, 19 לפנה"ס. הם נמצאו בעיראק על שני לוחות חרס (לוחות עשויים חימר) הכתובים בכתב יתדות (כתב עתיק בצורת סימני "יתדות"). הלוחות התגלו ב־1945 וב־1947 בשדופום (תל רחמל) על ידי טהא באקר, בעיר אשנונה, לפני כיבושה בידי חמורבי.
החוקים נמנים עם העתיקים שבתרבות השמית. השוואה בינהם לבין חוקי חמורבי עוזרת להבין כיצד התפתחו החוקים במסופוטמיה. אשנונה הפכה חשובה פוליטית אחרי נפילת השושלת השלישית של אור.
הקובץ תורגם ופורסם ב־1948 על ידי אלברכט גצה. בקדמת הלוח שם המלך שבור. גצה שיער שהחוקים נכתבו בימי המלך דדושה, שהייתה מנהיג אחרון של אשנונה. הקובץ מכיל כ־60 סעיפים בלבד, ולכן אינו מקיף. רוב הסעיפים בנויים כמשפטי תנאי, כדי שיהיה קל לזכור אותם. החוקר ראובן ירון חילק את העבירות לחמש קבוצות מרכזיות:
גנבה ועבירות קשורות;
תפישת רכוש ועיקולו;
עבירות מין;
פגיעות גוף;
נזקי שור נוגח ומקרים דומים.
העונש הנפוץ ביותר היה קנס כספי שישולם בכסף. בעבירות חמורות כמו רצח, שוד ועבירות מין, העונש יכול היה להיות מוות.
החוקים מראים חברת מעמדות ברורה. סעיפים ראשונים קובעים מחירים מקסימליים למזון, שכר פועלים חקלאיים ושירותי תחבורה. יש דמיון בין חוקי אשנונה לחוקים בתנ"ך בנושאים שבין אדם לחברו.
נישואין נכנסו לתוקף כאשר החתן או אביו הביאו מוהר (מתנה של מזון או כסף). רק הבעל הורשה לגרש את האישה, ובניגוד למשפט העברי, אם לזוג היו ילדים הבעל אבד את כל רכושו. עבד לא הורשה לעזוב את העיר ללא רשות בעליו. אדם שנתן מקלט לעבד יכול היה להעמיד לדין על גנבה. בתורה מפרשים עונשים כמו "עין תחת עין" כתשלום פיצויים, בדומה לפרשנות שמקובלת לגבי חוקי אשנונה.
חוקי אשנונה הם חוקים ועודים מהמאה ה־20, 19 לפני הספירה. הם נכתבו על לוחות חרס. לוחות חרס זה חימר קשה שכתבו עליו. הכתיבה נקראת כתב יתדות. כתב יתדות הוא כתב עתיק עם סימנים קטנים.
הלוחות נמצאו בעיראק ב־1945 וב־1947 בשדופום. מצא אותם אדם בשם טהא באקר. אשנונה הייתה עיר חשובה אז. אחר כך כבש אותה חמורבי.
החוקים תורגמו ופורסמו ב־1948. בקובץ יש כ־60 חוקים. רובם כתובים כ"אם, אז". חוקרים חילקו את העבירות לחמש קבוצות חשובות: גנבה, תפיסת רכוש, עבירות מין, פגיעה בגוף ונזקי שור.
הרבה חוקים קבעו מחירים לשירותים ולמזון. רוב העונשים היו תשלום כסף. בעבירות קשות, כמו רצח או שוד, העונש יכול היה להיות מוות.
נישואין התחילו כשהחתן או אביו נתנו מוהר (מתנה של מזון או כסף). רק הבעל יכול היה לגרש את האישה. עבד לא יכול היה לצאת מהעיר בלי רשות הבעל. מי שנתן מקלט לעבד היה בסכנה שיאשימו אותו בגנבה.
חלק מהחוקים דומים לחוקים בתנ"ך. לדוגמה, יש הסבר דומה לרעיון "עין תחת עין", לפעמים מדברים על תשלום פיצוי במקום ענישה גופנית.
תגובות גולשים